לא ישנתי טוב בלילה. בבוקר – יום לפני התחרות – היינו באימון הכנה בים והים היה "עצבני"
אני מקווה שהבנות שהשתתפו באימון הזה, שהיה בעיקר אימון מנטלי, יצאו ממנו מחוזקות אבל אצלי זה גרם לחשש ודאגות. הווטסאפ שאורי שלח בערב לקבוצת המתנדבים של עולם המים "לרגע הזה התכוננו הים ממשיך להיות עצבני" רק הגביר אצלי את החשש.
חמש וחצי בבוקר, אני כבר על החוף מסתכל על הים. הים פחות "עצבני" מאתמול אבל בהחלט לא "רגוע". לאט לאט החברים מעולם המים מתקבצים, אורי מגיע, מחלק חולצות, קרם הגנה, וזלין, מפזר חיוכים, מרגיע. מדהים איך שהחיוך שלו מרגיע.
שש ורבע, אורי בתדריך קצר שולח אותנו למים "להרגיש את הים" ,ללמוד את המסלול ולחזור עם תובנות. אני רץ למים קופץ אל הגלים, שוחה ונלחם, ממש נלחם. אני עובר את קו הגלים, שוחה אל המצוף, מקיף אותו ומגלה שלצאת מהמים עם כאלה גלים זו משימה לא פחות קשה. כאילו הים והגלים אומרים לך "נגעת נסעת" – אם כבר נכנסת, הישאר קצת, בקלות אתה לא יוצא. אני מגיע מותש לחוף, אני מבין שזה לא הסיפור של הטריאתלון בשנה שעברה שהים היה "פלטה".
שש וחצי, מקצה הילדות עומד לצאת. תמונה מדהימה של ילדות ונערות עומדות דרוכות מעבר לקו הזינוק בזמן שאחרות בנות גילן ישנות עכשיו או יושבות מול הטלויזיה. זינוק, הילדות רצות למים ורובן חוטפות את הגלים ישר לפנים. החברים מעולם המים ואני מזנקים אליהן, מזהים את אלה שהולכות לוותר ומסייעים להן לעבור את הגלים. אני מוצא את עצמי עם ילדה שלא משחררת לי את יד ימין וילדה בוכה שתופסת לי את הצוואר ורוצה לצאת החוצה. אני לא מוותר להן, אני מרגיע אותן שיראו כמה גדול מימדים אני ושהגלים לא יכולים לי ובלב אני מקלל את עצמי על כל פעם ש"זייפתי" במאתיים רגליים באימונים.
מקצה הילדות נגמר, כולן ללא יוצא מהכלל סיימו את המסלול, אף אחת לא ויתרה. תחושה טובה מציפה לי את הגוף.
אורי מכנס אותנו, הוא אומר שבמקצה הבא צריך ללוות ילדה שסובלת מ"תסמונת רט" והיא שוכבת בסירת גומי. אני לוקח את זה על עצמי בלי לדעת למה אני בעצם נכנס. אני ניגש לסירה, אומר שלום לאמא ומסביר לה שאהייה צמוד אליה ולבתה לאורך המסלול אבל היא בכלל לא שומעת אותי, היא בתוך העולם שלה ושל הילדה שלה. אני קורע ברך ואומר שלום לילדה, גם כאן אין תגובה.
זינוק. אורי, מתנדב נוסף מעולם המים, מתנדב שהגיע עם האמא ואני תופסים את הסירה ורצים למים. האמא רצה בראש, הסירה קשורה אליה לחגורת גב מיוחדת. לפי סימן של אורי אנחנו מניפים את הסירה באוויר מול כל גל שמגיע. אורי צועק לי שנפגש שוב בדרך חזרה לקראת הגלים, האמא מתחילה לשחות. מי שרוצה להבין מה זה כח של אמא ומה זה עוצמה נשית צריך לראות את האמא הזו שוחה חתירה בים הגלי הזה שסירת גומי ובה בתה קשורה לה לגב. אני שוחה צמוד לסירה מעודד את האמא, אבל יש מישהי שמעודדת אותה הרבה יותר טוב ממני, כל זמן השחיה הילדה צועקת בקצב אחיד.
מגיעים שוב לגלים, אורי ומתנדב נוסף מעולם המים מחכים לנו שם, מרימים איתנו את הסירה ועוברים את הגלים. האמא משחררת את הסירה מהגב וזזה הצידה. אני צועק לה שתחזור לעמוד בראש הסירה ושתוביל אותנו אל החוף, זה מגיע לה.
בחוף קהל עצום, צועק, מוחא כפיים מריע. צועקים לנו לרוץ לנקודת ההחלפה, מה לי ולרוץ? אין לי אוויר בריאות אבל אני רץ כאילו אין מחר, איך אפשר שלא.
נפרדים בנקודת ההחלפה, גם כאן האמא בעולם שלה, של הבת שלה ושל התחרות. אורי מזרז אותי לחזור לים כי המקצה הבא התחיל. אני רץ איתו וצועק לו תוך כדי "רגע, רגע, אין לי אוויר, מילא לשחות אבל לא תכננתי לרוץ פה על החול עם סירה באוויר". רגע לפני שאני חוזר למים לעזור בסיום המקצה השלישי אני לוקח לעצמי דקה לנשום ולעכל את החוויה שחוויתי עכשיו. הגוף מתמלא אדרלנין, אין סימן לחשש ולעייפות שהיו פה עד לפני רגע.
לא זוכר כמה מקצים עוד היו, בכולם ללא יוצא מהכלל הייתי צמוד לפחות לשחיינית אחת שנשברה ורצתה לפרוש. אני קודם כל מרגיע, אחר כך מתקן את הנשימה – ראש במים, להוציא בועות מהאף, תנועת חץ איטית וארוכה, ראש החוצה ולנשום… . בנות מאימון ההכנה של יום שישי באות לפני המקצה שלהן ומבקשות שאהייה צמוד אליהן. אני מבטיח לעשות את זה אבל רובן לא זקוקות לי (מסתבר שהאימון עשה את שלו). אני מסיים כל מקצה בדירבון ופירגון לשחייניות "עשית את זה, הניפי ידיים וחייכי למצלמה". זה עובד, שחייניות שעד לפני דקה בכו שהן טובעות, מחייכות וממשיכות לרוץ.
מקצי המים נגמרו, כל השחייניות שהתחילו את המקצה שלהן גם סיימו. החוף התרוקן משחייניות ומלווים ומתחיל להתמלא בנופשים.
אחר כך – בקפה עם אורי – אנחנו רואים את אחרוני הרצות מסיימות את התחרות. כל אחת מנצחת!
להתראות בשנה הבאה.
