זהו סיפורה של מישהי שמרבית האנשים שהיא החשיבה סביבה אמרו לה להירשם לתחרות כלשהי כי כדאי, כי היא מדהימה, כי היא חוויה, והיא נרשמה.
כמה חודשים לאחר מכן היא החלה באימונים שהפכו אינטנסיביים יותר ויותר לתחרות הקשה הזאת, והיא התקדמה.
זהו סיפורה של מישהי שהתחרות הזאת הפכה במהלך החודשים רק למטרת ביניים, מפוארת אך ביניים, למטרה גבוהה יותר שאנשים שהיא החשיבה סביבה אמרו לה להירשם אליה כי היא עוד יותר אפילו כדאית מדהימה וחוויה. אז גם אליה היא נרשמה.
היא ידעה שתוכל לבטל, היא ידעה שזה יהיה לא פשוט כלל – לבטל. היא ידעה שבאיזהשהו מקום פנימי היא כנראה מאוד רוצה את זה, להגיע לקו הסיום ההוא. להיות האדם, האשה שעשתה את זה. ולא משנה כמה פעמים כבר הוכיחה בשנים האחרונות, שהיא מברזל, והיא הוכיחה, היא ממש עוד צריכה, בשביל עצמה, את הגושפנקא האחרונה בהחלט הזאת.. גם במחיר המחיר הכבד שהיא הולכת לשלם.
אחרי חזרה מגומגמת לאימונים, עם ברך שכואבת משבוע לפני התחרות, עם גב שנתפס בעיצומו של אימון חזרה, ועם מחשבות שלא מרפות של – איך מישהי כל כך שבורה יכולה לעשות איש ברזל?? הגיע חודש מרץ ועמו החזרה המתוכננת לתוכנית אימונים סדורה לתחרות איש הברזל ברוט. את הספקות שרק התעצמו היא הניחה בצד, החליטה לקחת שבוע בשבוע. ויש רק 19.
זה כבר כמעט נשמע קרוב, המספרים הולכים וקטנים עוד מאה ולא הרבה ימים. רק 19 שבתות, רק ארבעה חודשים. נשמע מחיר לא רב להקריב מהחיים – למען מטרה אחת:
קעקוע 🙂
