ההכנות:
להבדיל מתחרויות אחרות בשנים האחרונות, ההכנות לישראמן לא היו מושלמות. הייתי חייב לוותר על שעות אימון בשביל שעות לימוד והרגשתי שאני לא נותן כל מה שאפשר באימונים בגלל הלחץ בלימודים. לא הייתי מרוצה מהסיפור, אבל זה מה יש. בסך הכל האסטרטגיה שלי בהכנות היתה שבמהלך השבוע אני מתאמן מעט מאוד, וביום שבת מתפוצץ על אימון ארוך ואיכותי של 6 שעות לפחות. את זה הייתי יכול להרשות לעצמי כי בכל זאת צברתי עומק יפה בשנים האחרונות משלוש תחרויות איש ברזל להן התאמנתי, מספר מרשים של שעות שבועיות.
לקראת התחרות:
תחילה, כל המתחרים החזקים שבסופו של דבר השתתפו, הצהירו שהם לא מתכוונים להשתתף וחשבתי שאני הולך להיות לבד על המסלול. ככל שהתקרבה התחרות, עוד מתחרים חזקים התעוררו והיו חזק בעניינים. בשנה האחרונה היו לי כמה תחרויות שלדעתי היו פורצות דרך מבחינתי בספורט, ובראשן התחרות לדואתלון ארוך בניצנה 20-80-10, שאותה ניצחתי. התחרות בניצנה ללא ספק נתנה לי המון בטחון להמשך העונה ושאר התחרויות בהן השתתפתי השנה באמת נחלו הצלחה מבחינתי. לפני הישראמן לא הרבה אנשים ספרו אותי, אבל ידעתי שהקרב האמיתי הולך להיות ביני לבין ליאור – הרוכב (שגם שוחה טוב ממני) נגד הרץ, לכן השקעתי כמה שיכולתי ברכיבה ושמתי את הריצה בצד.
התחרות:
בוקר התחרות היה נראה כבוקר בסדר, שום דבר לא הכין אותנו לקור והרוח שהיו על המסלול. ידעתי שיהיה קר אבל לא כך. התכנון שלי בשחייה היה לשחות על אמיר בכר. אמיר שחיין טוב ומנוסה ממני, וידעתי שהוא לא יכול לפשל הרבה בשחייה ובודאות ישחה פחות משעה. ממש לפני הזינוק זכרתי את מספר 12 שאיתו אני חייב לשחות. אמיר התחיל שקול אבל הגביר את הקצב. היה לי מאוד קשה לשחות איתו אבל החזקתי בשיניים ויצאנו מהמים ב58:50, בערך 4 דקות אחרי ליאור. ציפיתי שליאור יפתח עלי בין 3 ל-5 דקות ולכן בינתיים הייתי בתכנית. החילוף היה ארוך מהצפוי בשבילי, אבל היה פשוט קשה להתלבש על הגוף הקר והרטוב. הזמנים יעידו על חילוף של כ-5 דקות.
התחלתי את הרכיבה שקול מאוד. היתה לי תכנית ברורה מה עליי לעשות כדי להוציא רכיבה איכותית, אבל יחד עם זאת לשמור כח לריצה. התכנית היתה לרכב בעליות על 240-250 וואט, לנוח בירידות וללחוץ 210 במישורים. לקראת הסיבוב בנאות סמדר, ראיתי את ליאור עם הפנים חזור, הפער היה קרוב ל-20דקות. אני זוכר שחשבתי לעצמי "אם הוא ממשיך ככה, אני אבוד." אבל ההערכה שלי היתה שהוא יכול לפתוח עלי מקסימום של 15 דקות ברכיבה ותחושתי היתה שהפער הזה לא יגדל והמשכתי בתכנית שלי.
לקראת הסיבוב בחזרה בנטפים בק"מ 140, ראיתי שוב את ליאור, הפעם הפער היה משמעותית קטן יותר. ידעתי שסגרתי זמן חשוב, ואני הולך לסגור עוד קצת ב40 הנותרים – שנינו נחלשים, אבל אני פחות והחיוך עלה מהר על הפנים. ידעתי שאם אני יורד פחות מ-20 דקות אחרי ליאור, יש לי סיכוי טוב לנצח. סיימתי את הרכיבה והרגשתי בסדר גמור, העצימות היתה מושלמת. לא חזק מידי אבל גם לא חלש מידי, כדי לא לאבד זמן יקר. זמן הרכיבה נטו היה 6:01, קצת פחות מ-8 דקות איטי מליאור, בינתיים אני לפי התכנית. החילוף היה זריז יחסית, החלפה לביגוד ריצה והתחלת הריצה רגוע בירידה. רציתי לזרום עם הריצה ולא להידבק לשעון, אלא פשוט לפתוח לאט וזהיר ולהיפתח לאורך הריצה. יש מספיק זמן לצמצם פער של 13 דקות. בסוף הירידה, השעון הראה קצב של 4:16 ל-12 הק"מ הראשונים. טוב, אבל לא מדהים. קיבלתי מאיתי הירש דיווח שאני 9:50 מליאור בכיכר מרידיאן. ידעתי שאני מצמצם יפה והמשכתי בשלי במישור בקצב של 4:35-4:40. לאחר 17ק"מ בחזרה בכיכר מרידיאן, הפער היה 7:30, כלומר צמצמתי 2:30 ב-5ק"מ. 30 שניות על כל ק"מ. חשבון פשוט הביא אותי להמשיך בקצב שלי ותוך 15ק"מ אני תופס את ליאור. הפער המשיך להצטמצם ולקחתי את ההובלה בק"מ 27. ליאור לחש "סחתיין" ואני הנהנתי בתחושת סיפוק נהדרת. משם, פתחתי את הפער עד לכדי 3 דקות ב-5 ק"מ הבאים אבל פתאום בק"מ 32, הגיע לו הקיר… ירדתי לקצב זחילה וכל הזמן שאלתי מה קורה עם ליאור. לאחר 3 ק"מ, נמסר לי שליאור החל לצמצם את הפער עד לכדי דקה אחת. בסיבוב פרסה הדרומי האחרון, ראיתי את ליאור ממש 200 מטר מאחורי. באותו רגע אמרתי לעצמי "It's now or never" וידעתי שאני לא אסלח לעצמי אם אני אתן לליאור לקחת את ההובלה בחזרה אחרי העבודה הקשה בריצה. פתחתי מבערים והתחלתי לעוף – ממש ריחפתי, הקצבים היו מאוד מהירים ולפרקים אף פחות מ4:30 לק"מ. ידעתי שעכשיו 6 ק"מ לסיום – שום דבר לא יכול לעצור אותי.
המשכתי בכל הכוח ובקצב מהיר עד לסיום, שם הוכרזתי כמנצח בזמן של 10:26 עם מרתון נקי של 3:18.
היתה תחרות אדירה, צמודה, וקרוב למושלמת מבחינתי. ההוצאה לפועל של תכנית התחרות שלי היתה כמעט אחד לאחד כמו הציפיות שלי. סיימתי בתחושה עילאית, סוף סוף הראיתי גם בארץ שאני יודע להתחרות באיש הברזל והתנאים לא הפריעו לי.
קשה לתאר את התחושות.. הגוף כאב מאוד, אבל לא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים. המטרה הבאה: פרנקפורט – חוזר לנקום אחרי שב-2010 סיימתי תחרות לא טובה מבחינתי. מאז, למדתי והשתפרתי הרבה, למרות שלפעמים אני חושב שאי אפשר כבר ללמד אותי כלום…
זמן לא רב לפני התחרות מוניתי למאמן הראשי של טריאתלון עולם המים. אנשי עולם המים ליוו אותי ותמכו בי לפני התחרות, במהלכה ולאחריה ותודה לכולם.
