מרתון ראשון לשירי
19.11.11 מוצאי שבת (ורק לפני כמה שעות באה לעולם בש"ט ובמז"ט רומי סגל), אני במערבולת אדירה, בתוך אחת התקופות הקשות – מצב רוח לפנים "כואב, שבור ורצוץ" אני מתקשר אל גיל אלוני ומעדכן אותו שיש לי רעיון לפרויקט חדש – לרוץ עם שירי – אמדוקס – המאירי למרתון הראשון שלה.
דצמבר:
שירי ואני מתחילים להתאמן, אבל אני עדין בשלבי "איסוף עצמי". לעיתים אני מבטל אימונים, לעיתים פשוט מאחר להגיע למקום המפגש. ההסכם שלי עם שירי הוא שהיא מתחילה את האימון בכל מקרה (אם הגעתי – טוב, אם לא הגעתי – גם טוב).
ינואר:
חורף משובח – קור אימים – הריצות זורמות, אנחנו מתקדמים על פי התוכנית.
פברואר:
עדין חורף קשה, רוב הריצות שלנו מתקיימות בגשם ובדרך כלל מלוות ברוחות חזקות. אנחנו צוברים יחד מאות קילומטרים של ריצה וחוויות משותפות, אני מתחיל להרגיש את סוף התקופה הקשה והגוף שלי מתעורר לחיים. שירי תמיד לידי ופתאום אנחנו מבינים שהמרתון הראשון של שירי הופך להיות המרתון של שירי ויוסי.
מרץ:
בסיום אחת הריצות הארוכות, אני רואה את הקצב הכל כך יפה שבו היא רצה את הקילומטרים 32, 34,33, 35 ואז אני אומר לשירי – "את לוזרית" ומסמן לה באצבעות הידיים את האות L – את לוזרית ואני לא צוחק, אם את מוותרת לעצמך על זמן סיום שלך ב 4 שעות. את חזקה, אני רואה ומרגיש אותך – יש לך את זה ברגליים שירשיר, את צריכה להיות ברשימה של 4 שעות, אני מפציר בה.
מידי יום אני ממשיך להציק לה ובכל שיחה שלנו אני אומר לה שהיא ממש "איטית" ואם היא רוצה להשתיק אותי ושאפסיק לקרוא לה "איטית" הדרך היחידה היא לרוץ את המרתון בקצב של 4 שעות.
לפני שבועיים (16.3) נסעתי לירושלים לרוץ את המרתון המלא – שירי ושי ברעם (החבר החזק והיפה שלה) ירוצו את המקצה הקצר.
במהלך המרתון שלי, אני נזכר כמה מרתון זה מרתון וכמה זה קשה…זה לא משחק. קשה לי.
מיד בקו הסיום אני מתקשר לשירשיר ואומר לה שאני "יורד מכל השטויות שלי" ואני ממש מסכים איתה שבתל אביב נרוץ על מנת לסיים עם חיוך ומדליה בזמן של 4 ורבע שעות – נעשה מרתון כייף ובלי לחץ.
אבל שבוע לפני המרתון שלנו אני מצליח לשכוח כמה מרתון זה קשה ומיד מתחיל משא ומתן על 4 שעות ו 6 דקות.
לא הצלחתי, שירי לא מסכימה – רוצה רק מדליה וחיוך בסיום.
ריצה מסכמת עם חברי קבוצת עולם המים:
אין דברים כאלה.
0515 אבנר שי (החבר החזק), שירי ואני מתחילים לרוץ. אחרי 18 ק"מ, בשעה 7 בדיוק, אנחנו מצטרפים אל שאר קבוצת הריצה שהגיעה במיוחד לעזור לנו לסיים את הריצה הארוכה של 36 ק"מ. אנרגיות מטורפות, מצב רוח בשמיים, מזג אויר מושלם פיצוי לחורף הארוך שעברנו, והמון המון חברים – מ ו ש ל ם.
בוקר התחרות:
שירי במקום אחר והיא בכלל לא בטוחה שהיא יכולה לרוץ 2 ק"מ. הכל כואב לה ובעיקר הצוואר. היא מבקשת שאפסיק לבלבל לה את המוח על תוצאות. היא מבקשת – אז מה??
כמו שסיכמנו, אנחנו בתוך הפלאטון של 4:15 שעות.
אחרי 21 ק"מ, עברו כבר יותר משעתיים. עוצרים ומצטלמים ליד כל עמוד שיש עליו את הסימון המציין את המרחק מקו הזינוק.
בק"מ ה30 אני מזהה ששירי מתעוררת לחיים, בדיוק הפוך ממה שקורה לרוב הרצים. היא מתעוררת ומתחילה להגביר, אני מגביר יותר, היא אחרי – אני ממשיך להגביר והיא ממש לידי, בק"מ ה-35 אני מגונן עליה מרוח פנים חזקה, אני ממשיך ללחוץ על הגז והיא, פצצת אנרגיה – אחרי.
בק"מ ה36, אנחנו פוגשים את אלון-אמדוקס-גמזו והוא מתחיל להריץ את שנינו בקצב של ריצת בוקר, כאילו לא עשינו עד עכשיו 37 ק"מ.
גמזו מגביר ואני רואה את שירי חזקה מתמיד, מדברת איתנו תוך כדי הריצה המהירה ודופק שלה רק 160. שירי ממש ערנית וחזקה, מדהימה. שער הסיום מתקרב… אופיר ונועם, ילדיה של שירי וגם אמא ואבא שלה, מחכים לה 500 מטרים לקו הסיום ומובילים אותה אל שער הסיום.
תוצאה בסיום 04:07:06 – טובי המומחים בווינגט מנתחים כעת את התוצאה שלה, מגרדים בראש ושואלים את עצמם איך שירי הורידה 6 דקות בחלק השני של הריצה???
שאלה פתוחה…
שירי, ברוכה הבאה למועדון 42.2!
סיכום אישי למרתון ת"א (שירי המאירי) – הצד שלה >>
| 1 | 6:23 | 22 | 5:40 | ||
| 2 | 5:58 | 23 | 5:51 | ||
| 3 | 5:57 | 24 | 5:56 | ||
| 4 | 5:41 | 25 | 5:39 | ||
| 5 | 5:42 | 26 | 5:58 | ||
| 6 | 5:48 | 27 | 5:58 | ||
| 7 | 6:00 | 28 | 6:03 | ||
| 8 | 5:36 | 29 | 5:57 | ||
| 9 | 5:46 | 30 | 5:55 | ||
| 10 | 5:58 | 31 | 5:39 | ||
| 11 | 5:39 | 32 | 5:39 | ||
| 12 | 5:47 | 33 | 5:29 | ||
| 13 | 6:14 | 34 | 5:44 | ||
| 14 | 5:55 | 35 | 6:04 | ||
| 15 | 6:01 | 36 | 5:26 | ||
| 16 | 5:51 | 37 | 5:18 | ||
| 17 | 5:50 | 38 | 5:27 | ||
| 18 | 6:31 | 39 | 5:21 | ||
| 19 | 5:51 | 40 | 5:19 | ||
| 20 | 6:05 | 41 | 5:09 | ||
| 21 | 6:01 | 42 | 5:07 | ||
| 124:34:00 | 118:39:00 | ||||
| 2:04:34 | 1:58:39 | 4:03:13 |
