יוצאים לדרך… (בדרך לאיש הברזל…)

אז אולי תבקש משירי לכתוב בלוג על הדרך שלה לאיש ברזל?

המשפט הזה נזרק על ידי איש אחד – כותב אחר בבלוגיה של עולם המים, לאיש שכל הפרויקט המדהים הזה שלו – אורי סלע.

איש אחד שרק רוצה בטובתי ורק רוצה לראות אותי שם. איתו או בלעדיו.

אז אורי ביקש ואני הסכמתי.

א. כי אני אוהבת לכתוב.

ב. כי גם ככה יש לשער, הייתי כותבת.

ג. כי אני אוהבת את שניהם.

ד. כי אני באמת בדרך לאיש ברזל.

או שלא…

אז קודם כל הבהרה – אני רשומה לתחרות איש הברזל ברוט, ביולי 2013, אבל הדרך לאיש הברזל עוברת בתחרות חצי איש הברזל באילת, בינואר 2013.

לכן, כעת אני בדרך לשם, לאילת. כאשר אעמוד בראש ההר הזה ואדע שכבשתי אותו, אסתכל על ההר הגבוה יותר שניתן לראות אותו רק משם, ואז אדע – האם אני מוכנה להמשיך במסע? או שלא…

אני באמת מקווה שיהיה בי את העוז לוותר אם אכן אגלה שיש צורך.

כנראה שכל מי שמכיר אותי יודע שכנראה שלא. גם אני תכלס חושבת כך.
תחילת חודש מאי 2012

יום ראשון, השעה 23:00 ואני חוזרת עם גמזו חבר לקבוצה, וחצי שכן, שחולק איתי הסעות לאימונים וגם מקום עבודה (ובין היתר אחראי על "התדרדרותי" לספורט).

ההרשמה המוקדמת לחצי איש ברזל עמדה להסתיים תוך שעה, מה שאמר שהחל מעוד שעה זה עולה ב 200 ש"ח (מ550 ש"ח ל750 ש"ח), ואני, שעד לאותו רגע לא חשבתי שזה קשור אלי התחלתי להתבלבל.

"תירשמי, הכי הרבה תבטלי" כך אמר לי, ואני שהולכת לשמוע את המשפט הזה עוד הרבה מילמלתי "אם אזכור עד שאגיע למעלה (הביתה)…"

וזכרתי.

עד היום אני זוכרת שרעדתי כולי כשמילאתי את הפרטים של הכרטיס אשראי. אני? רשומה לתחרות הכה קשה הזאת?

בשנה שעברה השתתפתי שם בשלשה (בריצה) וכל כך כל כך נהניתי וכל כך כל כך לא התקנאתי בכל המתוחים שעמדו שם ב 06:00 בבוקר הקפוא, מחכים לזריחה כדי לזנק למים הקרירים של אילת, ואחר כך להיאבק ברוח האימתנית שאיימה להקפיאם. אז, היה ברור לי שאני לא במסלול הישיר לשם. והייתי גאה, בי, שאני כה עמידה ולא נגררת…

ואז, בגלל 200 שקלים הכל הופר. נגררתי. דורדרתי. ומבול של חרדות הציף אותי מאותו רגע ואילך.

כדי לסבר את האוזן, רצוי להסביר מדוע כל כך הרבה ייסורים וחרדות. לרוץ אני יודעת וכנראה גם מסוגלת. הרכיבה של ה 90 ק"מ כנראה גם לה אני יכולה. הבעיה היתה תמיד השילוב של השלושה, ובראש ובראשונה – השחייה. שנה ורבע של לימודי שחיית חתירה עלו בתוהו. חיפשתי נואשות את האישור המקצועי של כל הגורמים סביבי שיש לי איזה באג בגוף שלא מאפשר לי לעשות את הדבר הזה שכולם מסביבי עשו בכזאת טבעיות.

25 מטר שחיתי ולא בקלות. כל מרחק מעבר לזה גרם לקשיי נשימה, כאבים בגוף וכנראה את ה 10 מטר האחרונים (של ה 50 מטר למשל) הייתי כבר שוחה בחזה.

כמובן כשמגיעים לקיר – עוצרים, כי המוח לא יכול עלי ואני החלטתי שלא – לא ממשיכים!! נגמר הכוח!!

שנה ורבע באימונים (קבוצה) ושיעורים (גם פרטיים) ואני בשלי. מסרבת לשחרר את הראש, את הקושי, את האי מסוגלות. טובעת ברחמים עצמיים שרק המשקל שלהם היווה משקולת כבדה ביותר לאורך ה 25 מטרים בהם ניסיתי לעשות את הפעולה הטריוויאלית של לשחות חתירה.

ועם כל אלו נרשמתי לחצי איש ברזל. זה היה ברור שלא אוכל לשחות שם חזה כמו שעשיתי בכל הטריאתלונים בהם השתתפתי, וקיללתי כל רגע (של שחיית החזה ושל הרגליים העייפות שהייתי צריכה להמשיך ולהתחרות איתן אחר כך).

היה לי ברור שלחצי איש ברזל אני צריכה רגליים חזקות ולא עייפות כדי לעמוד ברכיבה המאתגרת ובריצה הלא פשוטה אחרי.

אז כל אותן חרדות שנולדו בין לילה היו קשורות בעיקר לשחייה, ואחר כך לקושי.

לקושי ידעתי שאוכל – היו עוד למעלה מ-8 חודשי אימון, אבל לשחייה – שום דבר לא היה ברור או מובן שזה נגע לי ולמים.

החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהשתדל קצת יותר, לנצח את המעצור הזה שבניתי לי בראש במו ידיי.

היתה התקדמות קלה בלבד, אך לאחר חודש, במאמץ עילאי, הצלחתי לסיים 100 מטר ללא עצירה. הדרך ל 1900 מטר נראתה לא סלולה בעליל.

בעודי מתחבטת מה יהיה ואיך יהיה בחצי איש ברזל באילת, נפתחה מולי חזית חדשה – חבר יקר לקבוצת הטריאתלון ושותף לשיחות פייסבוק אקראיות, איש מצחיק, גבוה במיוחד ועשוי פעמיים מברזל, החליט שהדרך (שלהם, אנשי הברזל) לאיש הברזל הבא שלהם, שנקבע להתקיים ברוט שבגרמניה, תהיה הרבה יותר נחמדה אם יהיו שם גם בנות (זה ההסבר שאני נותנת לעצמי עד היום הזה).

אני צחקתי צחוק מתגלגל בריא ועז למשמע הצעתו. העליתי טיעוני נגד מפה ועד הודעה חדשה, הוחמאתי אך נשארתי עוד עם הרגליים על הקרקע. זה לא לי. זה לא הסיפור שלי. החיים שלי עמוסים בטרוף גם כך ואני לא אעמוד באימונים (תמיד ממש ריחמתי על המתאמנים לברזל מסביבי על השעות האינסופיות של האימונים). זו תחרות הזויה וקשה, ואני לא יודעת לשחות…. (בטח לא 3.8 ק"מ כשגם 100 מטר זו משוכה מאוד גבוהה היום).

מהצד השני כמובן היתה העובדה שאני נמסה מקנאה כבר שנתיים ביום של התחרות עצמה, ועוקבת בדריכות מרחוק אחר מכריי המתחרים, כשבימים שאחרי התחרות אני קצת מכורה לסרטוני השראה ביוטיוב וברור שבוכה ברגעים המרגשים.

אם חושבים רגע בחוסר הגיון, חלון ההזדמנויות המשפחתי המושלם ביותר הוא שנה הבאה, ואל תשאלו אותי למה בבקשה. יש לי סיבות. הן שמורות עימדי 🙂

אז היו גם סיבות בעד. אבל לא מספיק כמובן.

ואז הגיע הטיעון החזק של ה 60 יורו. דמי הביטול. "תירשמי, הכי הרבה תבטלי בפברואר". מסתבר שלהירשם לתחרות איש ברזל עולה הרבה מאוד כסף. למשל 400 יורו. אך ברגע שגילית שהיית קצת זחוח מדי בזמן הרישום ואתה מעונין לבטל אותו ולקבל את כספך חזרה על מנת לזחול חזרה למחילה שלך ולשכוח מרוח השטות שאחזה בך, אתה עשוי לגלות שרק 50% מהכסף מגיע לך חזרה.. אאוץ'..

אך לא כך באיש ברזל רוט!!! שם מקבלים את כל הסכום חזרה, בניכוי 60 יורו… תחרות שווה או מה???

ואז הגיע המייל מאיתי הירש המאמן, עם כל הפרטים, עד הקטנים ביותר על הנסיעה, על ההתארגנות ההמונית, על הדאגה להכל עד הפרט הקטן ביותר, על התחרות עצמה שנשמעת כמעט קסומה, על היעדר עליות, הוזלה קבוצתית של עלויות, ריבוי מעודדים, על רישום ודאגה גם למלווים, על אוטובוסים צמודים לכל הימים של התחרות, על תוכניות אימונים ואימונים משותפים. על אירועים חברתיים ומחנות אימונים. כל זה ועוד באריזה של מסע מופלא על האוטובוס (מטוס) לתחרות צ'אלנג' רוט 2013.

רעדתי כשקראתי את המייל. ידעתי שכבר אין מנוס. המייל הזה מדבר אלי.

מזה 60 יורו? בינינו, הכי הרבה נפסיד אותם.

אבל את ההזדמנות הזאת. האולי ממש ממש חד פעמית אני לא יכולה להחמיץ. בטח ובטח כשחלון העליה על האוטובוס והרישום לתחרות הוא כה צר (בדיעבד ההרשמה הרשמית נסגרה תוך שעה ורבע…).

כשהמייל השני הגיע, עם הקודים לרישום לתחרות, שוב רעדתי. אבל אז כבר ידעתי שאני שם, לפחות קונה כרטיסים בתחנה.

ניסיתי לא להיות מתלהבת מדי ולהירשם באותה שניה ממש (מה לעשות שאני עובדת על מחשב ונמצאת מחוברת רוב הזמן). יצא שנרשמתי שניה מכל הקבוצה (של ארבעים פלוס איש ואשה)…

עדין מתלהבת.. אבל כבר לא היה אכפת לי בכלל.

ואז כשהרישום הושלם, הבטחתי לעצמי שעד חודש פברואר אני לא חושבת על זה. הפסקתי לפחד סוף סוף מהחצי איש ברזל באילת.