טריאתלון אילת – רצים, רוכבים, שוחים – העיר מתעוררת, מלא קבוצות, כולם באנרגיות מטורפות וגם אני כמובן, הגעתי בעיקר לעודד את קבוצת סוּנטוֹ עולם המים, קיוויתי גם לשחות בטריאתלון (במסגרת שלשה). פעם אמרו לי שילדים לא משפיעים על אימונים…, מסתבר שעבדו עלי "ביג טיים". מאז הילדים, 3 שנים, אני לא רוכב. למרות זאת, להפסיד את ההפנינג באילת לא בא בחשבון, אז נרשמנו לשלשות – אני לשחייה, שלומי לאופניים ואיתי לריצה. באנו ליהנות, או לפחות כך חשבתי כשהתחלתי לשחות.
בעולם המים, אני מדריך את השחיינים שלי שלא להרביץ אם מישהו תופס להם את הרגל, להמשיך כאילו כלום, להחליק הלאה, הרי לא בטוח שהמכה באמת מכוונת. בכלל, אם באים ליהנות, עדיף להתעלם, אפילו לחייך, להוציא אנרגיה למקומות הנכונים, ולמצות את הפוטנציאל הגלום בשנה שלמה של "אימונים לקראת". אתם בטח מנחשים למה אני מספר את זה ולאן אני חותר, אלו מכם שראו את גשר האף המכחיל שלי השבוע בוודאי כבר מבינים. אז ככה…
ההתחלה הייתה נהדרת, מים נעימים, השמש מלטפת, מתחילים בספרינט ונכנסים לסוג של מבנה המוביל למים, כולם שוחים ביחד, גם הדגים. בניגוד לשנים קודמות, השנה הייתה הקפה אחת של 1500 מ' (ולא 2 הקפות של 750 מ'). 300 מ' לפני הסוף הרחתי שמשהו משתנה – פתאום, נגיחה ישר לפנים. מולי בחור עם כובע אדום, כולי מלא דם מהאף, וזה לא נגמר.. אחד אחרי השני 50 איש עם כובעים אדומים שוחים עלי. אני מרגיש שנגמר לי האוויר ולא רואה כלום. בכוחותיי האחרונים הצלחתי לפלס דרך ולשחות ימינה, עם דופק 200 וכאב בשיניים, ברחתי מהם. 30 שניות אחר כך הגיע גל נוסף, הפעם של שחיינים בכובעים וורודים, עברתי גם את זה. עבורי, כשחיין, ששוחה ישר ומתמקצע בשחייה בים, זאת הייתה חוויה קשה. מה קרה שם באמת? אני לא יודע. בטוח שחייבים לשים לפחות מצוף אחד בדרך בכדי למנוע התנגשויות מבהילות וכואבות בעתיד.
למחרת, השתתפתי בתחרות המים הפתוחים (1500 מ' ב-3 הקפות, יציאה מהמים רק בסיום), פשוט הייתי חייב לשפר את התוצאה האחרונה שלי (22 דקות ל-1500 מ' לעומת התוצאות שלי בעשור האחרון העומדת על 19-20 דקות). מאסטרס, נוער, שחייני נבחרת, ילדים וילדות, כולנו זינקנו, שחינו יחד, בקצב כמעט זהה של תנועות (פרט לסיבוב ליד המצוף) זרמנו קדימה. לאחר 500 מ' שמתי לב לשחיינים צעירים שעוקפים אותי משני הצדדים (בדרך כלל לאחר 500 מ' זה אני שפורץ קדימה), ואז היא הגיעה! ילדה עדינה, התרשמתי שכל כולה מרגל ועד ראש באורך הזרוע שלי (מהכתף עד האצבעות), לא משפריצה לצדדים, ממש בת הים הקטנה, באלגנטיות מדהימה היא עקפה אותי! כמובן שניסיתי להגביר מהירות, הגעתי לסיום תוך שאני מנסה להדביק אותה בכל כוחי (וראיתי זמן של 17 דקות+) אבל היא… נעלמה.
אני מעריך שהמסלול היה קצר מתמיד, ובכל זאת, ילדה שעוקפת אותי בקלילות שכזאת ושוחה פחות מ- 20 דקות ל- 1500 מ' זה לגמרי יוצא דופן. סיימתי את המשחה וניסיתי לראות את "בת הים הקטנה" אבל לא הצלחתי. האם יש שחיינית כזאת בכלל? האם הייתה זאת באמת בת הים? או שאולי המכה מיום אתמול ושתיית האלכוהול (על זה לא הספקתי לכתוב לכם :-)) נתנו את אותותיהם. מה שבטוח זה שהתרגשתי ונהניתי מ-א-ו-ד בטריאתלון 2010. חזרתי עם חוויות מקסימות ומשוגעות – כאלו שלא שוכחים.
נתראה בשנה הבאה,
אורי
