לפני שנה בערך החלטתי שאני רוצה להשתתף בטריאתלון.
אין לי מושג אפילו מאיפה הגיעה ההחלטה. אבל היא הגיעה. ומאותו הרגע עשיתי כל מה שיכולתי כדי לקדם את המטרה.
בעיקר בדיבורים. דיברתי עם אנשים, התייעצתי עם צוות עולם המים, שיתפתי חברות ועודדתי אותן להצטרף. בין לבין הספקתי לקחת מספר שיעורים פרטיים בשחייה, להתחיל לרוץ ולהשתתף במרוץ תל אביב ואפילו לקנות אופניים. אבל זהו, כאן פחות או יותר זה נעצר.
ואז הגיע המייל שהזמין אותי לאימון הראשון של הקבוצה ותפס אותי בהפתעה גמורה. פתאום היתה לי ביד הזמנה להתחיל לעשות משהו בכיוון.
אבל במקום לשמוח הייתי מוטרדת אם לא לומר לחוצה. זה נראה לי מפחיד ובעיקר גדול עלי. היו לי כל כך הרבה שאלות: אם זה מתאים לי, אם אני מסוגלת, איך זה ישתלב עם הבית ועם העבודה , אם המחויבות הזו לא גדולה מדי….
כמעט ולא הגעתי לאימון הראשון. היו מספיק תירוצים מצוינים לא להגיע. אבל, ברגע האחרון החלטתי שכן. או ליתר דיוק, בעלי לא נתן לי לוותר לעצמי.
הלכתי. חוששת, אבל באתי. פגשתי קבוצת נשים בגילאים שונים ומרקעים שונים שהגיעו מסיבות שונות לאימון. ופגשתי את אשר ואסף שהיו שם כדי לנצח עלינו ולעזור לנו להציב מטרות ולהגשים אותן. לעודד ולומר לנו שיהיה בסדר. ובאמת היה בסדר. מה בסדר, הרבה יותר מזה- היה מעולה.
עכשיו, אחרי מספר אימונים אני יכולה להרגיש נח לומר שזה ממש לא מפחיד ובטח לא גדול עלי. זה מתאים לי ונראה לי שאני מסוגלת. אפשר לשלב את תוכנית האימונים עם הבית ועם העבודה והמחויבות ממש לא גדולה מדי (בינתיים…). ומעל הכל, יש את אשר ואסף שמובילים אותנו לאט ובתחושת ביטחון לעבר היעד.
זהו. עכשיו אין לי יותר תירוצים. אני מתייצבת לאימונים, אם לא לומר מחכה להם.
ונראה לי שכן, אני הולכת סוף סוף לעשות את זה….
