טיפול בהידרותרפיה לפעוטה עם טרטוקוליס והיפוטוניה
הגעתי עם ליאור לשיעור שחייה בפעם הראשונה כשהיא בת חמישה חודשים, גוזל קטנטנן, היפוטונית, אחרי ניתוח לב וקצת מעל משקל לידה.
באתי, כי האמנתי שזה יהיה לה ולי טוב. מההתחלה היה לא קל, התרגילים והשהות במים שנראו כל כך מהנים לשאר הקטנטנים סביב, היו לה קשים, ורק לפרקים היא הצליחה לבצע אותם במלואם או להחזיק מעמד שיעור שלם. דמעות וחיבוקים, סבלנות ונחישות, ושוב דמעות.
כשרק התחלנו חששתי מאד מתגובת המדריכים והמקום מהצלקת על הגב – שיתחילו הסברים על ביטוחים ואחריות, ולא כרגע, ואי אפשר, הרי תמיד יותר קל לא לקחת סיכון. למזלנו הגענו למקום שהעניק לנו את ההתייחסות ההפוכה, את הגישה לה כל כך קיוויתי. קיבלנו סבלנות, ותמיכה ועידוד. לא נבהלו ולא נרתעו וראו בתהליך זכות ואתגר.
בעידודו של אורי, עברנו משיעור בשבוע לשניים, ובהמשך, ושוב בזכות אורי, התחלנו גם לבוא לפרקים לאימוני בוקר לבד, בין השיעורים. זה לא נהיה יותר קל. החודשים נקפו, הילדים סביב גדלו והתחזקו. גם ליאורי, אבל לאט. בשיעורים כשסביבנו זאטוטים צוחקים ומאושרים, ליאור ואני חרקנו שיניים וניסינו להפיק את המיטב מכל שיעור. לפעמים חצי שיעור עבר בחיבוק. אולם לא משנה כמה קשים היו לה התרגילים, הנינוחות וההנאה שלה מהמים הלכו גדלו כל הזמן – לא דולפין, יותר קרוב לקרפיון קטן.
בצעדים מדודים ומאד קטנים, בקפיצות זעירות ומפתיעות, ליאור התחזקה, ולפתע כבר סיימה שיעורים שלמים בחיוך. לאט לאט נעלמו הדמעות והתחלפו בחבטות מאושרות במים, בצחוק ובקריאות שמחה.
היום, שנה חצי אחרי השיעור הראשון, ביקור בבריכה הוא אושר צרוף, לה ולי. לראות אותה שוחה וצוללת כמו דגיג קטן זו גאווה ושמחה גדולה. בדרך שעברנו, ועדיין עוברים, קשה לי לאמוד כמה בדיוק תרם כל חלק, כמה השפיעה הבריכה על ההתקדמות וההתפתחות, אבל בעבורי היה לבריכה חלק מרכזי ודרמטי, לא רק בהתפתחות המוטורית אלא גם בהשפעה משמעותית על עיצוב יחסינו. האמון והאמונה חלחלו עם כל טיפה וכל טבילת בוקר.
לתפיסתי ובעבורי, שיעורי שחיית הפעוטות לא סובבים סביב לימוד או קידום הילדים, לא סביב הצלילה או השחייה. הם סביבה לילד, שלא עולה בדעתי טובה ממנה, להפעיל את גופו, להתחזק, להכיר את מערכות גופו ויכולותיו, את ההנאה שבהצלחה, ואת האושר שבעצמאות, והכל בגיל כל כך כל כך צעיר – בגיל בו תינוקות עוד לא מצליחים לשנות בכוחות עצמם את תנוחתם מהבטן לגב, בבריכה, ולו לשניות מעטות, הם אדונים לתנועתם. ומנגד, סביבה שבה ההורה והילד שותפים כה פעילים בחוויה המשותפת, בגיל בו החלפת חיתולים וקימה בלילה מוגדרים כמערכת יחסים, איך ניתן לוותר על הזמן המיוחד הזה יחד?
כולי תקווה שהשכלתי להעביר את משמעות הבריכה בכלל ואת זו בפרט, על צוותה ואנשיה, וכמובן אורי, בשנתיים האחרונות בעבורי – לנצל הזדמנות זו להודות לכולם על כך שבזכותם הסביבה הייחודית הזו קיימת.
