בת 49, נשואה+3 בנים, MA בעבודה סוציאלית, מנהלת סניף במכבי שרותי בריאות.
נולדתי בחיפה. בשבתות היינו הולכים לים. הייתי שוחה לעומק עם אבי. אבי איש ים וותיק, ממקימי שייטת 13. היינו שוחים ושוחים. אמי הייתה עומדת על החוף. יד שמאל מצלה על עיניה וביד ימין מנופפת לנו לחזור אל החוף, כי לטעמה שחינו רחוק מדי.
גם אופניים היו לי. לכן, כשהגיע המייל הוורוד לפני שנתיים, שקרא לנו עובדות מכבי להצטרף ולהקים קבוצת טריאתלון, היה כתוב "כושר בסיסי נדרש: יכולת הליכה מהירה, לדעת לרכב על אופניים, לדעת לשחות 100 מ' בכל סגנון" עניתי על הקריטריונים ואמרתי אני בפנים!
לרוץ לא ידעתי בכלל, אופניים תמיד היו לי כשהייתי קטנה ולשחות ברור שידעתי, הרי הייתי שוחה בים עם אבא. פעם אפילו הצלתי חברה שהסתבכה במערבולת בים וכמעט טבעה.
התחלנו להתאמן. התברר שריצה זה עסק לא פשוט בכלל. קשה לנתק את הרגליים מהקרקע. השלב הזה הוא שלב משמעותי מאד. ללכת בסדר, גם ללכת מהר. אבל לרוץ? לא פשוט בכלל. זה היה ההישג הראשון, להצליח לרוץ. לאט אבל לרוץ. עד היום אני רצה לאט אבל רצה.
ואז התחילו שעורי השחייה. שש בבוקר, קר, חושך, מגיעות המכוניות לעולם המים ולאט לאט מתקבצת הקבוצה. ואז הייתה ההפתעה. הבנתי, שאני לא יודעת לשחות. שחיתי חזה סביר.
ידעתי להוציא ולהכניס ראש. אבל, חתירה? מה זה הדבר הזה? איך מתאמים בין הנשימה לידיים ולרגליים ??? מה לומדים קודם? מהר מאד נצמדתי לצד שמאל במסלול השמאלי צמוד לדופן. אבל, הגעתי והתאמנתי.
במאי 2009 השתתפתי בטריאתלון, עד שיצאתי מהמים פרחה לי הנשמה. בעלי עמד על החוף, ראיתי את הפרצוף שלו כשיצאתי עם האחרונות. והבנתי שזה לא הקטע שלי….אבל, זה דגדג לי והמשכתי לנסות. וניסיתי וניסיתי. שעורים פרטיים, קבוצה שהצטרפתי, חלומות בלילה… כל פעם נפל איזה אסימון קטנצי'ק אבל לשחות חתירה לא הצלחתי.
יערה שדור המאמנת שלי, שבזכותה הכל קורה, תקופה ארוכה אמרה לי "בואי לשחות אתנו בימי רביעי בבוקר". ואני צחקתי. קוראים לקבוצה מאסטרס מה לי ולזה ? אבל יערה לא ויתרה ובאיזשהו שלב הכניסה את אורי סלע לתמונה. ואורי אמר שאני אבוא ויהיה בסדר.
בספטמבר האחרון באתי רק לנסות.. מאז כבר שבעה חודשים, כל יום רביעי קיץ, חורף, חם, קר, מצלצל השעון ב- 5.20 בבוקר וכל שבוע מחדש יש את הסיבה הכי טובה בעולם למה לא לקום…. אבל, אני קמה. בשקט, התיק כבר מוכן מהלילה כדי לא להעיר את בני הבית… אני מתארגנת במהירות, לוקחת כוס קפה למכונית ובשנייה שאני נכנסת למים אני שמחה שבאתי.
ולאט לאט, בהתמדה רבה, רבע בריכה, חצי בריכה….בריכה שלמה, שתי בריכות. אני מכירה כל מ"מ על קרקעית הבריכה, כל סימן וסימן . יודעת מה יהיה הסימן הבא וכמה נשאר לי עד הקיר….
בפעם הראשונה שאורי ביקש שאמדוד 25מ'- צחקתי.
בפעם הראשונה שאורי ביקש שאמדוד 50מ'- צחקתי.
בפעם הראשונה שאורי ביקש שאמדוד 100מ'- צחקתי.
היום, המשימה שלי לרדת בזמנים בק"מ שחייה רצוף.
באימון הקודם, ביקשתי מאורי שיצלם אותי, רציתי לראות איך זה נראה, האם בכלל אני נראית שוחה. אורי שהוא גם יזם, הרים את הכפפה, בעודי רטובה החתים אותי על טופס ארוך… ועכשיו אני באתר….
