כבר זמן רב שאני מרגיש שקבוצת קפריסין ישראל חייבת לעשות משהו שונה, משהו מאתגר, משהו עם מהות, על מנת לחבר עוד אנשים ליופי של מדינת ישראל, לאהבת הים ולשמירה על הים.
הכל התחיל בפגישה על בירה. ישבנו, החבר'ה של קפריסין, אודי, עודד, לוק, דורון, בן, יאיר, ארז, אבישג, עדינה ואני, ודי מהר הרעיון עלה – לשחות בכל ארבעת הימים (רבים של ים) של ישראל.
זה היה משהו שעדיין לא עשו ולאט לאט הבנו שעל מנת להפוך פרויקט כזה למאתגר במיוחד, חייבים לעשות זאת במסגרת של 24 שעות, כך שבעצם נשחה בין 4.5 ק"מ ל- 7 ק"מ בכל ים.
הלוגיסטיקה היתה קשה, אבל כל אחד לקח חלק, במיוחד עודד, שתמיד איך שהוא, הוא זה שלוקח את המושכות הארגוניות. היתה חלוקת תפקידים, וכולנו התאמנו ברצינות. בכל זאת, לא כל יום יוצא לך לשחות כ- 24 ק"מ במשך 24 שעות.
יש לנו ארץ משוגעת, אבל יפה בטירוף, במיוחד הים. לכל ים יש את הקסם שלו, וכל ים שונה, מרגש ומעניין בצורה שקשה לתאר.
חודשיים לפני היום המיועד הבנו פתאום שהמשחה מתקרב והופך מחלום למציאות, וגם מצאנו לו סלוגן שמתאר בדיוק את ההרגשה שלנו:
Israel – you have to SEA it!
היום המיוחל הגיע, ובעשרים וארבע שעות עברנו חוויה מטורפת, יחידה במינה, אבל לא קלה.
אתחיל בקושי הראשון שהוא הנסיעה באוטובוס. למרות שהנהג שלנו היה מדהים וכייפי, תנסו לרגע לדמיין נסיעה מתל אביב לאילת, מאילת לים המלח, מים המלח לכנרת ומהכנרת לתל אביב, ובאמצע תוסיפו 6 ק"מ שחייה בכל איזור ועם בונוס של 40 מעלות שמחממת את האווירה…
ים סוף
המשחה התחיל באילת באיזור קצאא בשעה 6:00 בדיוק, לכיוון ריף הדולפינים, ואז חזרה דרומה דרך המצפה התת ימי.
שחה איתנו אביב לוי, מנהל המצפה באילת, וכשהגענו למצפה פשוט עצרנו לידו ואביב נתן לנו הרצאה קצרה עליו, שהיתה מצויינת.
בנוסף, שמענו הרצאה נדירה של פרופ' מעוז פיין מהמעבדה באילת על חשיבות השמירה על האלמוגית וההשפעה שלה על הטבע והסביבה וישר לים המלח. אם לא ידעתם, כמויות הדגים וחיי הים הנדירים שקיימים באילת הם כאלה בגלל תחזוקה של האלמוגים, ולא כי מאכילים את הדגים.
ים המלח
בשעה 12:00 קפצנו לים המלח, והמחשבה שעברה לכולנו בראש היא איך מצליחים לא להוריד את המסיכה, וכמה ניתן לשרוד ללא שתייה ואוכל כשבחוץ 40 מעלות. נסו לדמיין לרגע שלגוף שלכם נעים יחסית (29 מעלות במים) אבל בחוץ חום אימים והפנים במסיכה מזיעות בטירוף כמו בסאונה.
אחרי שעה כל אחד בתורו נשבר והוריד את המסיכה, אבל לאחר הורדת המסיכה מתחילות דליפות של מים פנימה פה ושם, ממש כיף חיים.
ובתוך כל זה, ברגע אחד, בלי שום הסבר, נעצרנו כולנו, הסתכלנו על השמיים, על ההרים. היה שקט מוחלט. החזקנו ידיים וממש אמרנו תודה לטבע.
הכינרת
המשכנו לכינרת. גם פה היה חם, למרות שהתחלנו בשעה 18:00. הצטרף אלינו עידן גרינבאום, ראש מועצת עמק הירדן, שהוא גם שחיין ממש חזק. קיווינו שהוא יתעייף, אבל זה לא קרה. כשיצאנו לכיוון תל אביב היה כבר לילה, אבל כולנו התרגשנו לקראת החלק האחרון של המשחה. ידענו שנעמוד באתגר.
הים התיכון
החלק האחרון של המשחה, בים התיכון, התחיל לפנות בוקר, בשעה 4:00, כשכולנו היינו כבר מותשים, גמורים, עייפים ומכווצים. לצערנו, הים היה גבוה מאוד, וכל המלווים החליטו לא להיכנס איתנו לים. כאן באה לידי ביטוי העבודה הקבוצתית המדהימה של הקבוצה שלנו, ובמיוחד של אלה מאיתנו שיש להם בעיות קשב והיפראקטיביות – 2 קבוצות של 5 שחיינים, במשך 6 ק"מ, אף אחד לא זז מהשורה וכולם שומרים על זה שלידם. היה מרגש בטירוף לראות שבכל פעם שמישהו היה צריך לסדר משקפת, כולם עצרו באותה השנייה.
כששוחים בלילה בים סוער אי אפשר להגיד לקבוצה שקר לך, שאתה רוצה לצאת לשחייה מהירה כדי להתחמם, ומיד תחזור לשורה. החוק היה ברור – מתחילים ביחד, שומרים אחד על השני, ומסיימים כשכולם מחייכים – וכך היה.
לסיכום
אנחנו מקווים שדרך המסע הזה שלנו נגרום לפחות לאדם אחד לשמור על הים, להרים שקית או לאסוף אשפה, ולשמור על ים צלול.
אנחנו מקווים שהגענו לאנשים בכל העולם, ושבעתיד יגיעו לכאן עוד אנשים לשחות בארבעת הימים המדהימים של ישראל.
בשמי ובשם כל הקבוצה: אודי אראל, עודד רהב, לוק שטבון, דורון עמוסי, בן אנוש, יאיר פלטי, ארז אמיר, אבישג טורק ועדינה פאור, אני מבקש להודות לכל מי שלקח חלק, עזר, תמך ועודד אותנו להגיע להישג המרשים הזה.
לי באופן אישי לקח 10 ימים להתאושש פיזית מהמשחה, אבל החיוך על הפנים שלי מקבוצה כל כך נדירה ומרגשת, ומהחוויה המדהימה שעברנו ביחד, עדיין לא ירד.
