1000 מ' בקרח, בטמפ' של 3.7 מעלות ו 2 מעלות בחוץ, אלוף אירופה לגיל 50-54 בתוצאה של 14:21!!
גם בחלום הכי פסיכי שלי לא הייתי חולם על זה – לסיים מרחק כזה במים קפואים, ולנצח את כל האירופים, שלא בדיוק הבינו איך בישראל אנחנו מתאמנים בקרח, ועוד באים ולוקחים את האליפות.
בשחייה בקרח, שלא כמו בשחייה רגילה, לא מדובר במי יותר מהיר או חזק פיזית, אלא במי יותר חזק בראש, בנפש, מי מצליח להתמודד עם השדים טוב יותר כשכל הגוף קפוא ומפסיק לתפקד. בשחייה בקרח אין מקום לטעויות. טעות יכולה לעלות לך בחייך.
לפני שנה בדיוק, שי הפתיע אותי ו- "קנה" לי מתנה – הוא רשם אותי למשחה 450 מ' בקרח.
אחרי האימון הראשון התפוצצתי מצחוק למחשבה שאוכל לעשות את זה. נקרעתי. בקושי רב שרדתי 25 מ' ורעדתי במשך 50 דקות רצופות. הרגשתי סכינים ברגליים, "בריין פריז" שלא עבר, פחד מוות, ורציתי לחתוך לעצמי את קצות האצבעות מרוב כאבים.
אחרי האימון הזה הזעתי כל הלילה, הרגשתי גלי חום וקור, פתחתי חלון, הפעלתי חימום וחוזר חלילה, עד הבוקר.
כמובן שהמשכתי, הצלחתי לשחות 450 מ' והתאהבתי בשחייה במי קרח. סיקרנה אותי הפיזיולוגיה של הגוף – איך מלמדים את הגוף לטפל בעצמו, להרגיש חום במקום קור.
סימנתי לעצמי את האתגר הבא – להגיע לאליפות העולם, ולהדביק באהבה הזאת עוד שחיינים ישראלים.
השנה שחלפה מאז הייתה תקופה קשה בישראל, מורכבת וכואבת, שבה גייסנו את כל סניפי עולם המים והמטפלים כדי לטפל בהתנדבות במפונים מהדרום ומהצפון.
יחד עם זאת, לא ויתרתי על החלום לשחות 1000 מ' בקרח, דבר שאף ישראלי עוד לא עשה, מלבד המנטור שלי, רם ברקאי, יו"ר המים הקפואים העולמי והראשון ששחה 1 ק"מ באנטרקטיקה, שכבר שנים אמר לי שאני חייב לנסות.
הגיע הזמן לתחרות. לפני התחרות עשינו אימונים מדויקים באגמים ונהרות קפואים. בבודפשט שחינו באגם קפוא, שממש היינו צריכים לשבור את הקרח עם פטיש בשביל לשחות.
ואז הגיע הערב שלפני התחרות. הכל חייב להיות מדוייק ואין מקום לטעויות. במים קפואים טעות יכולה לעלות לך בחייך. ויתרת לעצמך ונגמר הסיפור, אתה קופא ואתה בקרקעית הבריכה. התחלת מהר ובום, אתה לא שורד.
בלילה הדופק עלה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שני המצילים שמלווים אותי, אחד עם משקולות והשני עם חגורת ציפה, שניהם מצויידים ב-5 שכבות וחליפה יבשה, מספיק עבה על מנת לשרוד את הקרח ולחלץ שחיין.
קמתי בבוקר גמור, מותש, הדופק לא יורד, הצוואר תפוס בכל צד ימין, העין שלי אדומה ואני בקושי רואה, ובנוסף לכל יצא לי הרפס. שחיתי בבריכה המחוממת והזמנים היו מעולים, אבל הרגשתי נורא.
אדם שפוי היה אומר: אורי, יש לך את כל הסימנים, פשוט תגיד לא!!!! תימחק מהמשחה. למה אתה צריך את זה?
אבל אני כנראה לא אדם כזה…
הגיעה השעה 11, שי מדבר איתי ומרגיע אותי, מצחיק אותי, ופתאום הדופק יורד, ומפחד מוות אני פתאום מרגיש רגיעה ומנסה לדמיין את הסוף הטוב.
Take off your clothes …
Get it to the water…
אני נכנס למים הקפואים, ופתאום משתרר בי איזה שקט. ׳אורי, אתה עושה את זה,׳ אני אומר לעצמי.
עד ל-800 מ׳ הכל טוב, אבל אז הידיים מתחילות לקפוא ואני מפסיק להרגיש אותן. מתפלל לא להפסיק להרגיש את הרגליים, אבל אז גם הרגליים קופאות לגמרי.
בין 800-900 מ׳ אני בסיוט. קפוא לגמרי, הפה לא נפתח לנשימה, בולע מים ונחנק. חוזר לעצמי כל הזמן – מחשבות טובות, מחשבות טובות… אתה עושה את זה. מנסה בסיבוב להקשיב מה שי צועק לי. שומע את הצעקות של החברים שלי, שי, אלומית, יהודה וגילי, וזה מה שמחזיק אותי, כאילו כל צעקה ממלאת אותי בחום.
במאה המטרים האחרונים אין כאב, וכבר לא מעניין אותי כלום, רק להגיע לקיר.
ואז זה נגמר. עשיתי את זה!! כבר לא כואב לי הצוואר, ההרפס מתחיל לעבור, העין האדומה כבר לא והלב… הלב מלא התרגשות והודיה.
תודה, שי, אין עליך בעולם הזה! תודה אלומית, יהודה וגילי. תודה למשפחה המהממת שלי בבית ולמשפחה בעולם המים. אתם הרוח הגבית שלי.
אלוף אירופה ל-1000 מ׳ שחיה במים בקרח. וואו!
