כמעט חודש אחרי, עדיין אסור למרים לדרוך על הרגליים. מרים ממש מחכה לרגע שתיפטר מכסא הגלגלים, שמגביל אותה. הפחד מהשימוש בקביים הוא החשש מפגיעה בכתף וביומרוס (עצם הזרוע), אבל אחרי השבוע אני מאמין שהרופאים יאפשרו דריכה חלקית – הגוף ממש התחזק.
השיעור התחיל לאחר 45 ד' של אימון מותאם וישר התחלנו בעבודה על הגב עם שתי ידיים. עדיין לא ניסינו, אך ידעתי שזה אפשרי – זאת הפעם הראשונה בטיפול באמצעות שחייה שיקומית שאנחנו הולכים להרים יד מעל המים. מפעילים את שרירי הכתף בצורה חזקה יותר, יד אחת עולה כרגיל, מגלגלת את הגוף והיד השנייה עולה מעל המים כמה שפחות. כשראינו שזה הולך, עברנו לחתירה. בחתירה, הרמת היד מעל המים דורשת יותר מגלגול גוף, אך גם את זה הצלחנו – אנחנו כמעט שוחים שחייה מלאה.
ולסיום, החלק שמרים מחכה לו מאוד – להתחיל לדווש. אל דאגה, עדיין לא מדובר על הכביש, אלא שלפני שמותר לדרוך על הרגל, חייבים לחזק את תנועת האופניים, כאשר דרך תנועת האופניים בתוך המים בזוויות שונות, אנו מחזקים גם את כל שרירי הרגליים, הבטן והגב.
זו אולי הפעם הראשונה שמרים הרגישה קושי במהלך הטיפול במים, גם בדופק וגם בשרירי הרגליים. מה יקרה כשנתחיל אימוני אופניים במים מעבר ל-5 דקות? בכך נצפה בטיפול הבא 🙂
