חודש ראשון לתוכנית האימונים לרוט, עוד 19 שבועות לפנינו.
פותחת ברעד תוכנית אימונים שכבר אמרו לי מראש שאינה אימתנית ונרגעת.
שני אימונים מכל סוג בכל שבוע, שפויים לחלוטין ועוד תוספת של אימוני חדר כושר למי שיש מנוי ולמי שאין – אימוני כוח בבית. פנאן.
המוטיבציה שלי עוד בקאנטים. החשש מכרסם בכולי.
הגיע הרגע להתחיל, להתייצב לקו הזינוק של תקופת האימונים אבל אני לא שם. אני כל כך לא שם.
איך עושים את זה עם כל כך הרבה ספקות?
אני מחליטה לא להחליט, פשוט לעשות. לתפקד על שאריות הזכרון של כמה רציתי את זה. אי אז לפני שהחשש החל לכרסם כל חלקה בגופי. כמה אושר זה הכניס לי לחיים שם ביולי כאשר הבנתי שאני הולכת לעשות את זה, שאני חלק מהחבורה המדהימה הזאת שהולכת לעשות את זה ביחד. זה היה אמיתי. אז. אז כנראה שזה מה שאני באמת רוצה. ולכן, בהיעדר שום סיבה משמעותית לשנות את החלטתי מאז, אני מחליטה להתחיל ולעשות.
נעשה ונשמע.
כמו חייל ממושמע אני מתחילה באימונים, משתדלת ככתוב. לא מפספסת גם את אימוני הכוח הביתיים.
הרבה אנשים מסביבי, שגם הם בדרך לרוט, בהיסטריה מהתוכנית המצומצמת…
ככה נתחזק? ככה נגיע לרוט?
אני ממש לא שם. אני סומכת על תום (מרמרלי) בעיניים עצומות ויודעת שאם יש דבר אחד שהוא וודאי הוא – שתום יודע מה שהוא עושה.
אני לוקחת את החודש כניסה לתוכנית (שהגיע אחרי חודש התאוששות ופגרה) בשתי ידיי ומחבקת אותו. אולי ככה אגלוש לעניינים בחזרה.
וכך היה.
אחרי שבועיים אני כבר לא זוכרת את ההתנגדויות שהיו לי. פשוט הייתי שם. ועשיתי.
החשש הגדול מכולם של איך אעמוד באימוני השחייה עם האורך האינסופי (הנחתי שאימון של 2.5 ק"מ ומעלה יכול לקחת לי חצי יום בערך, וחבל, כי הימים שלי גם ככה עמוסים…) הופג בזכותו של איתי הירש היקר, שמאז ומתמיד נגע לליבו הקושי שלי במים, ובחמלה רבה הצמיד אותי לפולי. הרגליים שלי גם ככה היו לי לרועץ מאז שהתחלתי לשחות (הוא דאג לכנות אותן – שני מטילי ברזל) והחליפה גם ככה אמורה לעזור לי בהצפתן, לכן אני מוצמדת לפולי ואין קץ לאושרי. האימונים ארוכים. אך אינם ניצחיים. והסבל אינו מקסימלי כפי שהיה לפני כן.
באופניים ובריצה אני מרגישה עוד לא שם, שעוד לא חזרתי לגדולתי, זאת שלפני התחרות. שהשארתי את כוחי שם בהרי אילת.
הדופק בשחקים. וזה מטריד אותי. אני מתחילה לדאוג כמובן שהכל נגמר.
מתחילה להיות מוטרדת מהקאט אוף של התחרות (15 שעות) עכשיו כשאיני חזקה כבעבר, אבל מנסה להאמין לאנשים שסביבי, אשר טוענים שגם הם חסרי כוח חסרי מוטיבציה ובטח ובטח עדין חסרים את הכוח והיכולת שאפיינו אותם עד התחרות באילת..
ואת אילת? את אילת באופן מפתיע וקוסמי אני פשוט לא זוכרת.
אני מקווה שאת המסקנות שהפקתי אני אדע לשלוף מהזכרון העמוק שלי בזמן אמת. אבל בינתיים מה שהיה באילת נשאר באילת.
כעת אנחנו בסיפור אחר לחלוטין. סיפור חדש.
ורק נותר לי לברר – של מי הסיפור הזה?
