קו ירושלים-נירנברג
אמנם, הכותרת יכולה לרמז כי מדובר בעוד פוסט שעניינו בהיסטוריה הכאובה של עמנו. אי אפשר להתעלם מהעובדה כי רוט מצוייה מרחק פסיעה מאחת הערים הידועות לשמצה, בה נחקק לפני 78 שנים הקוד שהיה מאבני היסוד להשמדתו של העם היהודי.
כמובן שלא אוכל להתעלם מן העובדה, שגם אני, צאצא למשפחה של ניצולי שואה, ניצולים שאיבדו את מרבית בני משפחתם בשנות ה-40 הארורות של המאה הקודמת.
אין זה סוד, שהכמיהה שלי להגיע לרוט, נבעה ממניעים שונים לחלוטין. לא דובר, כלל ועיקר, ברצון לסגור מעגל עם ההיסטוריה של עמנו בכלל ושל משפחתי בפרט. ויחד עם זאת, בסיומו של מסע מופלא מעין כמוהו, הפליגו מחשבותיי למחוזות נידחים ומצאתי קשר, גם אם בעיני רבים ייחשב כמקרי בהחלט, בין ההיסטוריה לבין ימים אלה ממש.
השנים האחרונות בחיי, ובמיוחד החודשים האחרונים, היו רוויים בסדרה של "אסונות" אישיים. לא אתבייש לומר כי החוויות והמהמורות שעברו עליי בתקופה זו, יכולות היו לפרנס את הטובים שבתסריטאי העולם המתמחים בדרמות-טרגיות. בני משפחתי היקרים וחבריי הקרובים יודעים שהשתלשלות האירועים הטילה צל כבד על האפשרות כי אצא לנסיעה הזו והעמידה בספק רב את קיומו של הפרוייקט עליו עמלתי עמל רב במשך 15 החודשים האחרונים. למצער, הייתי נאלץ לחזות בעמל כפיי מרחוק, כשם שמשה רבנו נאלץ להביט בארץ המובטחת, מפסגתו של הר נבו לאחר מסע של 40 שנה במדבר. לראות ולא לנגוע.
אלא שכשם שסביי וסבתותיי, היו כמעט היחידים מכל בני משפחתם, ששרדו את תופת הצורר הנאצי, הצלחתי לשרוד גם אני. במאמר מוסגר חשוב לי להדגיש שהדברים כלל אינם ברי השוואה וסדרת האירועים והטלטלות שעברו עליי במחצית השנייה של שנות השלושים לחיי, קשים ככל שיהיו, הינם בטלי בששים לעומת ההישרדות שנדרשה מהם. ובכל זאת, בעיני, קיים קשר, כי ככל הנראה, בכל זאת קורצתי מזן של שורדים.
אמנם, לא השתתפתי בתחרות שהתקיימה בתחילת השבוע ברוט, אולם בסיכומו של הפרוייקט המדהים הזה, אני חש שאת תחרות איש הברזל הפרטית שלי, שלא התקיימה על מסלול הרכיבה או הריצה אלא בחיים האמיתיים ממש, שרדתי ובכבוד. הצלחת הפרוייקט היוותה חותמת סופית עבורי לכך שאני שורד ולא אתבייש לומר, אני מנצח.
ככל הנראה, אין זו יד המקרה, שדווקא מרחק נגיעה מנירנברג, אני חש, בפעם הראשונה מזה זמן רב שאני שורד אמיתי ודווקא כאן, למרות הכל ואף על פי כן. זו סגירת המעגל הפרטית שלי.
חשוב לי להדגיש ולשוב ולהדגיש, לא הייתי עומד כאן היום לולא כולכם:
חברי קבוצת טריאתלוןעולם המים היקרים, שהאמינו בנו מתחילת הדרך, יצאו לתחרות ונתנו את כל כולם כדי לחזור גיבורים של ממש. כבוד גדול גם לספורטאים האורחים שכיבדו אותנו בנוכחותם והפכו לחלק בלתי נפרד מאתנו. יסלחו לי חלקכם אם לא אציין את כל השמות, היריעה פשוט קצרה מלפרט. באמת מבלי לפגוע באיש, אציין בכל זאת את ירון נוידרפר, טמיר לוקר, גיא אנגלנדר, נאור גולדמן וזהר רגב (שלא הגיע איתנו). אתם יודעים למה. מרום דניאל ויוסי אלמוזנינו – אתם אנשי ברזל !!! מיקי אוחיון, אתה משהו מיוחד במינו. כל חברי קבוצת הטריאתלון של עולם המים שנשארו בארץ – תודה, תודה, תודה.
חשובים לא פחות הם קבוצת המלווים והמעודדים המופלאה שיצאה איתנו. בני משפחת ורבלובסקי-אמיר, על גלגוליה השונים. הכרתי אנשים מדהימים, חכמים, מעניקים. תודה ענקית לשרגא שדה, האיש והאגדה. דובה נוסע, הוא יחזור, אבל אתה נשאר איתנו. אתה חלק מהמשפחה !
תודה רבה לאורית נוידרפר ולדרורית קפלן שהיו איתנו לאורך כל הדרך, לבני משפחת שחר, נירית והילדים. הדברים לא היו נראים אותו הדבר בלעדיכם.
לרונן קלוסקה – אתה משהו מיוחד. מזל שהיית איתנו !
אייל שטרן – על הסיוע הבלתי מתפשר. הפרוייקט הזה לא היה יצא אל הפועל לולא נפגשנו לשיחת חולין לפני כשנה ומחצה. עברת איתנו דרך מופלאה.
לפליקס – מנכ"ל צ'אלנג', שמן הסתם לא מצליח לקרוא שורות אלה – You are (a real) Family.
לאורי סלע – ששימש לי בית ועוגן במהלך השנתיים האחרונות, בתקווה להמשכיות מוצלחת ופוריה גם בהמשך.
תודה גדולה ומיוחדת, למשפחת שטיינברג. לעמית, לולא הסיוע הבלתי פוסק שלך במהלך כל השנה האחרונה, לא יכולנו לקיים את המסע הזה. לסיגל, על התמיכה וההענקה הבלתי מתפשרת. אני אוהב אתכם. שלא לדבר על רוני והילדים. זה לא היה נראה אותו הדבר בלעדיכם.
וכמעט אחרון אחרון והכי חביב – לתום מרמרלי, מאמנה הראשי של קבוצת הטריאתלון המופלאה שבנינו יחדיו, מאמן הטריאתלון ובוודאי המרחק הארוך, מספר 1 בישראל ואולי אפילו מעבר לכך. אחי הצעיר אבל הבוגר האמיתי מבין שנינו, שפגשתי, על דרך המקרה, לפני קצת יותר מ-4 שנים בבריכת ספורטן הוד השרון. אני בר מזל שיש לי אותך. אוהב אותך.
ומעל לכולם –
ליחידה ולמיוחדת מכולן, לזוגתי האהובה דורה, את העוגן שלי, לא הייתי שורד בלעדייך. את זן נדיר. אני אוהב אותך אהבת אמת, באמת.
ואחרונים, אחרונים, אך חביבים מכל. בני משפחתי האהובים. כור מחצבתי. בכותבי שורות אלה, פשוט אינני מסוגל לעצור את שטף הדמעות. בלעדיכם אני כלום. אתם סלע איתן באוקיינוס סוער. אתם כל חיי. אבא ואמא שלי. אני אוהב אתכם כל כך. ספק רב אם יכולתי לשבת ולכתוב שורות אלה, לולא התמיכה ללא תנאים שהענקתם לי במהלך השנים האחרונות. זה לא מובן מאליו. וכמובן אחיי הצעירים והיקרים שלי, עמית ורני, אתם אחים אמיתיים.
ועניין אחד נוסף.
במהלך חיי היומיומיים ולאור לא מעט תקריות ואירועים לא פשוטים, שפקדו אותי בשנים האחרונות, איני חוסך ביקורת מרשויות המדינה ומאופיו השנוי במחלוקת של העם היושב בציון. יחד עם זאת, כל הדבר העצום הזה לא היה מתאפשר ולא היה נראה כך לולא היינו ישראלים. רק לנו, יש את היכולות להיות מחוברים כל כך, מפרגנים כל כך, אוהבים כל כך והדבר מקבל משנה תוקף כאשר אנו מצויים בניכר או כנגד כל אתגר העומד לנו מחוץ. למרות הכל, למרות הכשלים ואולי אפילו בגללם, אני יכול לומר בפה מלא: אנחנו עם סגולה. היום, אני גאה, באמת ובתמים, להיות ישראלי. אני אוהב את המדינה שלנו ואני אוהב את הישראלים. רק בזכות היותנו ישראלים, כל החוויה העצומה והמרגשת הזו, יכולה הייתה להתקיים.
אז קדימה, נשאר רק לבחור לאן נוסעים בשנה הבאה.
בינתיים נתראה בתחרויות האיגוד, בישראמן, על הכבישים, על מסלולי הריצה, בבריכות השחייה ובים וכמובן, וכדרכי בקודש גם במועדונים ובמקומות הבילוי וכולי תקווה שנעשה דרך דומה גם בשנה הבאה עלינו לטובה.
אמנם קצת מוקדם בלוח השנה, אבל אוטוטו אנחנו פותחים עונה חדשה. על כן אאחל לכולם – שנה טובה ! שנה של בריאות והגשמה ובעיקר, שנה של חוויות כמו זו שחוויתי אני בימים האחרונים. הלוואי על כולנו.
