איפה בכלל אני מתחיל??? יש לי כל כך הרבה חוויות מאתמול…
על הגראן פונדו שמעתי לראשונה מתמי נחמיאס. היא פרסמה הודעה קצרה בפורום, נכנסתי ללינק שתמי הוסיפה – נראה וואו – אבל אז הבנתי שהמחיר הזוי וזהו.
בפעם השניה שמעתי על המסע הזה כשהירשי פרסם הודעה בפורום שהמסע נכנס לטבלת האימונים (לאור ביטול המסע לאילת).
בפעם השלישית פרל סיפר לי על העובדות המצערות והמחלה חשוכת המרפא של המארגן המיתולוגי שי ראשוני. ב 20.3 הפצרתי באיל לפרסם את הסיפור ברבים וכך נוצרה ההזדמנות להירשם כשהמחיר ממש לא רלוונטי.
למסע נרשמו פרל, שטיינברג, נאור, מתן יפה, אביתר יפה, שי ירון, זוהר גלאור, אסנת, טל ואני (טמיר רצה מאוד אבל פספס את מועד ההרשמה).
בחג השני של פסח, שבוע לפני המסע, יצאנו קבוצה גדולה של חברים לטעום חלק מהמסלול – ערן, אלון, אסנת, נאור, טמיר, טל, הירשי, שטיינברג, אני ועוד חברים מקבוצות אחרות (שרון ברגר, מירב, זוהר גלאור, איתי, אביגיל) – מסע של 5 שעות מצמח דרך עליות חמת גדר, ומשם מסע ארוך של עשרות קילומטרים בטיפוס מתמיד דרך כביש 98 היפיפה, הגענו לחרמון.
אתמול המסע החל- 170 ק"מ – טיפוסים מטורפים של 3000 מטר.
יש כל כך הרבה פרטים שחשוב לי לציין, אבל אשתדל לא "לחפור" ואסכם את הנושאים הממש חשובים לי, המתארים היטב את החוויה:
1. רמת הרוכבים
2. הארגון הכללי
3. משטרת התנועה
4. רמת המוכנות והכושר שלי למסע
5. נאור ופרל
6. הנופים
7. עלות מול התמורה
8. לינק גרמין למסע
9. מסקנות לעתיד
רמת הרוכבים
בסוף היום, ממש בחניה, אפשר היה להגיד "תם ונשלם" ולהודות על כך שלא היתה תאונה בכל המסע המפואר הזה. שום דבר לא מובן מאליו- 400 רוכבים על 170 ק"מ כשחלק מהמקומות היו צרים למעבר עשרות רוכבים על כל מטר ובכל זאת כנראה שיש לנו להקת רוכבים רצינית למרחקים ארוכים. (מבלי לפתוח פה לשטן) ראינו ביום שישי רוכבים ממש איכותיים (עומק וניסיון ופרגון הדדי) – אולי זה נבע מכך שרובנו פשוט רוצים לתת עבודה ולחזור הביתה בשלום. אין ספק שאותם ה 400 שהגיעו, היו ברמת רכיבה מצוינת.
הארגון הכללי
על הארגון הכללי בוודאי תקראו ותשמעו עוד הרבה, אבל אני שייך לאלו שרואים את הכל ומבינים כמה קשה לארגן כזאת לוגיסטיקה. האמת, היה ענק. מוריד את הכובע בפני המארגנים הראל נחמני ושי ראשוני – הכל עבד ודפק כמו שעון. החבר'ה עשו עבודת תכנון רצינית וראינו זאת.
משטרת התנועה
משטרת התנועה הייתה פשוט 10! אין מילים. בחודשים האחרונים ראינו כמה הם עזרו לנו באזורי רכיבה כמו נחשון. נדמה לי שכל החודשים האחרונים היו רק תרגול לקראת המסע של אתמול. מוריד את הכובע ומישהו צריך להגיד להם את זה – הם עשו עבודה מדהימה. בונוס גדול למפקד המסע הזה – היתה לנו בדיחה… אולי הם בכלל לא ישראלים – פשוט היו טובים (כמו כל שאר הדברים במסע הזה).
רמת המוכנות והכושר שלי למסע
רמת המוכנות שלי היתה ברמה של 70 -80 ק"מ של רכיבות שבת. זה מה שיש לי "ברגליים" בימים אלו – המון ריצות, הרבה שחייה, אבל רק רכיבה אחת בשבוע בנפח של 70 ק"מ. איזו חוצפה זאת היתה להירשם למסע כזה, ובכל זאת נרשמתי כי זו לא תחרות אלא מסע. כמה זמן שייקח, ייקח. וטעיתי – ועל טעויות משלמים…
יצאנו מנקודת הזינוק דרך הגלבוע, חימום של שעה בעליה, משם ירידה לבית שאן וצפונה לכיוון צמח בהמון כבישים צדדיים וזה היה כייף.
לאחר שלוש שעות הגענו לחמת גדר. צברנו 70 ק"מ ו- 1000 מטר טיפוס. זו רכיבה של שבת, אבל נשארו עוד 100 ק"מ ו 2200 מטר טיפוס. הרכיבה יחד עם מאות רוכבים היתה לי שונה – אף פעם לא הגעתי לנקודת הזינוק עם האופניים, הרי אצלנו נקודת הזינוק היא על קו המים, את האופניים אנחנו פוגשים רק אחרי השחייה. היה מוזר להתחיל עם כל כך הרבה רוכבי אופניים – פשוט חגיגי.
נאור ופרל – שני מלאכים אישיים
החגיגה נגמרה בעין זיוון, כ 130 ק"מ מהזינוק – POWER OFF
נ-ג-מ-ר !! זה מה שיש, נתקלתי בקיר מבטון. בדיוק ההרגשה הכואבת שחוויתי בנובמבר האחרון באולטרא מרתון – פתאום הגוף במצב shut down, אין restart. זהו! המסע נגמר.
אני אומר לאייל שזהו, ואני עולה לאוטובוס, והמלאך הזה עונה לי "אז גם אני עולה איתך". נו, איך עכשיו אני עולה לאוטובוס? אין מה לעשות, פרל הפתיע אותי עם התשובה שלו.
נשארו לי 4 שעות של עבודה קשה מאוד.
באותן ארבע שעות, היו לידי פרל ונאור שלא עזבו אותי לשנייה – אחד מימין, אחד משמאל. אין לי מושג איך הרגליים שלי סובבו את הפדלים ,רציתי רק לישון. הזוי, אני כל כך לאה ופשוט לא מרגיש כלום – רוצה לישון. הדלקתי מוזיקה, היא לא עניינה אותי. ניסו לדבר איתי, לא עניתי – זומבי מושלם.
אבל כשסיימתי את הקיר הידוע של "מסעדה", חייכתי אל פרל. משם ועד אתר החרמון העסק זרם יותר (הסוס מריח את האורווה). אין לי ספק שללא פרל ונאור הייתי פשוט עולה לאוטובוס.
הנופים בדרך
הנופים שעברנו בדרך בעונה הזו של השנה מזכירים את אירופה (אולי לא הייתי באירופה מזמן). אבל ככה זה הרגיש לי כשיצאנו לגלבוע – כשרכנו באזור הבקעה בכבישים הצדדיים, כשעברנו ליד משולש הגבולות, כשטיפסנו את חמת גדר, כשרכבנו ברמת הגולן על כביש 98 בירידה להר אודם, וכמובן כל אותן שעות ברקע – רואים את הר החרמון המושלג היפה הזה.
עלות מול תמורה
רכבנו 170 ק"מ. אם אלוני היה לוקח אותנו לרכיבה של חברים באיטליה, היינו רוכבים 80 ק"מ ביום * 6 ימים וזה היה עולה 1,000 יורו. רוצה לרמוז שזאת אחלה עסקה.
מי כמוני יודע להוציא רכיבות חברים ללא עלות, אבל בהינתן כל הטוב שקיבלנו על כל כך הרבה שעות של השקעה – כבישים סגורים, רכב טכני צמוד ואוכל בשפע, המחיר פשוט הוגן.
לפני סיום:
תודה לאסנת וטל שדאגו לי לבגדים חמים בחרמון – עוד רכיבה שלכם בדרך לטראנאלפ.
בבית, הראיתי לילדים שלי את המסלול על המפה ואת כל הדרך שעשיתי ברכיבה וזה היה ארוך.
מצחיק, אבל ארוכה מאוד היתה הדרך חזרה באוטובוס מהחרמון לנקודת הזינוק בגלבוע. רק אז אתה מבין כמה רכבת, כשאתה ישוב שעתיים באוטובוס שלוקח אותך חזרה.
לסיום: שוב תודה לפרל ונאור – שני מלאכים שהיו לידי.
מאחל הרבה אושר ובריאות לשי ראשוני ומאחל המון הצלחה בעסקים לחברת משלחות ולהראל העומד בראשה.
לינק למסע – click here
מסקנות לעתיד
1. להרשם לגראן פונדו הבא בדרום הארץ.
2. יותר לא אגיע לתחרות (או למסע) לא מאומן. די ומספיק – אם לא מתאמנים, לא נרשמים. נרשמים, מתאמנים ואז הכל אפשרי. אין דרך אחרת (ברכיבה לאילת במאי, לא ארכב יותר מ 120 ק"מ ליום).
3. להשאיר כוח לרכיבת השבת עם הקבוצה – הרגתם אותי עם הפוסטים שלכם על הרכיבה ה"שווה" שלכם ועל הרכב ליווי של מיקי מיקי מיקי.
Note
לכתוב לשירי – אמדוקס- המאירי- המרתוניסטית שאכן היא צדקה – זה לא היה נכון להאיץ בה להצטרף למרחק הארוך, אבל עדיין היא ממש חסרה לי אתמול, מאוד חסרה לי.
