פעם, לפני המון זמן התקשר אלי אורי כדי לבדוק מתי אנחנו מתחילים לשחות. קבענו ליום ראשון הקרוב ומאז במשך שלושה חודשיים כל יום ראשון נפגשנו בשעה 10:00 כדי ללמוד, לעבוד קשה ולראות כל שיעור התקדמות.
במשך שלושה חודשיים, ידעו כל חבריי שאיתי, בשבת בלילה לא יוצאים עד מאוחר כי יש בריכה בבוקר. הבוס שלי ידע שאני לא עובד בראשון בבוקר, כי יש בריכה. ואני ידעתי שאני צריך להשקיע, כדי שתוך שלושה חודשיים אני אצליח לשחות לפחות בריכה אחת..
התחלנו ללמוד והתברר שאני נחשב למקרה קשה, אני אפילו לא מצליח להכניס את הראש למים. כבר התייאשתי, אבל אז אורי הראה לי איך אחרי שיעור אחד אני מצליח לשחות חצי בריכה, וזה אחרי שבתחילת השיעור לא הכנסתי את הראש למים ולא זזתי יותר מ-2 ס"מ. הבנתי שיש לי סיכוי להגיע לשחות בעתיד יותר מבריכה אחת, אולי אפילו שתיים אם אני אקפיד על האימונים.
אחרי השיעור השני קיבלתי מכה קטנה, הלכתי להתאמן בפולג ובלעתי שם הרבה מים. ואז בשיעור שאחרי, הצלחתי לראשונה לשחות 25 מטר עם סנפירים ללא נשימה וזה המשיך לתת לי את התקווה שעוד יש סיכוי לשחות בכיף שלי כמה בריכות בודדות. ואז בשיעור שאחרי, זה עלה ל-50 עם סנפירים. זה המשיך לקפוץ ל-100 בשיעור 5. אבל אז הגיע הקפיצה הגדולה שבה הורדנו את הסנפירים. זה היה די מפחיד, כי השיעור הזה היה בפולג ושם הגובה המקסימלי זה 2:10. אחרי זה הבנתי שאורי לא הוזה ובאמת יש סיכוי, אמנם קטן, אך הוא קיים – שאשחה קילומטר ללא סנפירים.
וככה, שיעור אחרי שיעור התקדמנו לאט לאט.
שבת בערב, אני מקבל SMS מאורי "אתה יכול להגיע מחר ב-09:30? להתחיל שחייה קלה של 20 דקות ואז אני רוצה לעשות לכם מדידה מסויימת של שחייה איטית וארוכה ביחד".
הבנתי שלא משנה מה הוא רוצה, קל זה לא הולך להיות.
למחרת הגעתי ואז הוא אמר לי "תשחה קילומטר רצוף". חשבתי שהוא צוחק, אבל אורי היה ממש רציני וכך התחלתי לשחות 1000 מטר.
בתחילת ה-1000 ממש השתעממתי, אין מוזיקה ואין עם מי לדבר. רק לחשוב על התנועות. ואז בחצי השני של ה-1000 זה הגיע, נפלה עלי שלווה שלא ידעתי כמותה ולא רציתי שזה יגמר. לא חשבתי על כלום, לא עניין אותי כלום חשתי משוחרר מתמיד בצורה מדהימה וככה איבדתי גם את מספר הבריכות שכבר עשיתי. פשוט הרגשתי את המים עוטפים ומחבקים אותי ואומרים לי "אתה הצלחת לקנות אותנו, מעכשו אנחנו נהיה חברים"
כך המשכנו לשוחח ארוכות עד שהמציל צעק "זהו, סיימת קילומטר". אני לא האמנתי לעצמי ששחיתי קילומטר רצוף ואז עמדתי ליד ליז כדי לקבל מדליה מאורי. זה לא באמת נתפס, זה נשמע לי סוג של הזיה.
אחרי הקילומטר נשארנו כמעט שעה במים, הרגשתי שמצאתי במים את השלווה הטובה ביותר שיש ולכן לא הצלחתי להתנתק מהם, עד שכבר לא היה ברירה והייתי חייב לצאת.
שיעורי השחייה שלי הצליחו בראש ובראשונה, כי האהבה של אורי למים זה דבר מדבק ואין מה להתווכח על זה שהוא מורה מדהים. אבל היה עוד כמה דברים חשובים שהשפיעו על ההתקדמות שלי במים. היתה לי שותפה מדהימה לשחייה, שאני והיא עוד נמשיך להתקדם בשיעורי המאסטרס, שהצליחה להבין את הקשיים שלי במים, לעודד וללמד בצורה מדהימה. היה לי את צוות עולם המים, שרבים מהם ראו אותי בשיעורים הראשונים וליוו את התקדמותי מי בעצות ומי בעידוד. (העיצה הכי טובה שקיבלתי שם הייתה לא לקבל עיצות מאף אחד, חוץ ממי שמלמד אותי ועוקב אחריי. לפעמים, יש דברים נכונים, אך המורה שלך חושב שכרגע זה לא הזמן לעסוק בזה וכנראה שהוא יודע מה הוא עושה). יש לי שני אחים ששוחים בעולם המים אצל "שני" והם חלקו איתי אימונים, עיצות וסתם קשקושים מסביב למים. ואם אחרי שקיבלתי את כל זה לא הייתי מצליח להגיע למטרה, זה היה נחשב לרשלנות.
ביום ראשון, אני וליז מתחילים לשחות ביחד עם אורי כהכנה למאסטרס ואז נעבור לשם ביחד. אני חששתי שאינני ברמה מספיקה למאסטרס, אבל למדתי שכשאורי אומר משהו, אז כנראה שהוא צודק.
אורי בוודאי יודע כמה אני מכיר לו טובה על כל מה שהוא עשה כדי שאני אדע לשחות, אך אני עדיין לא חש שאמרתי זאת מספיק. אז אורי, אתה בנאדם מקסים ומורה מיוחד, אני חש גאווה שאני מספר לאנשים שאני לומד אצלך.
תודה על שלושה חודשיים שעברנו יחדיו ותודה הרבה יותר גדולה על כל חוויות השחייה העתידניות שהענקת לי. אני לא מתכנן להפסיק לשחות בקרוב וכמו שהזהירו אותי פעמים רבות – "זה ממכר".
