west logo heb white
תפריט
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חיפוש
דברו איתנו

בלוג עולם המים

סיכום מרתון אמסטרדם 2011

חרררר…חרררר… מסנן מחמוד הבדואי לעבר הגמל בעוד הוא מושך את הרתמה בהינף יד לאחור. הגמל מסתכל על הגרמין שלו ורואה שבאמת הוא התחיל מהר והוא מתרצה ומאט. שתי ריצות ארוכות עשו יחדיו מחמוד (הלא הוא יוסי דורון) והגמל (הלא הוא כותב סיכום זה). שני דברים חשובים למדתי מריצות אלו. האחד, אני מתפתה להגביר קצב, ושניים, התזונה שלי במהלך הריצה לקויה. לא היה לי ספק שבמרתון עצמו אני הולך לטפל בליקויים אלה ולעשות דברים by the book.

חרררר…חרררר… זה כל מה שאני שומע כשאני מזנק יחד עם ה-100 הרצים האחרונים במרתון אמסטרדם 2011. היה זה קולו של יוסי שהחליט כבר מההתחלה שהוא הולך להציק לי בכל פעם שאגביר חלילה את הקצב. שיתפתי פעולה, והתחלתי את הריצה בקצב 6 דקות לק"מ. ה-10 ק"מ הראשונים היו כמו ריצת יום שני עם אורי סלע, חיוכים, צחוקים ומצב רוח טוב בין הרצים. ורק אני קר לי, לובש כפפות שאבנר נתן לי, חובש כובע ובאופן כללי לא נחמד לי. כולם דיברו על כמה המזג אויר קלאסי ואידיאלי לריצה, אבל לי קר, אפילו קר מאוד. נינה מנסה לעודד אותי עם מחשבות על שניצלים ופתיתים, אבל קר מדי לחשוב על אוכל. מאחר וזינקתי ממש אחרון, אני מתחיל לעקוף באיטיות את כל הצרפתים הזקנים שמדברים כל הדרך (ועוד בצרפתית), וזה איך לא, מרגיז אותי. קר לי והנה שוב קר לי, ומרוב קור בא לי פיפי ואחרי 6 ק"מ, פיפי מהיר ויציאה להמשך הריצה כשאני קפוא. השמש בחוץ, אבל היא משקרת, עושה כאילו, לא מרגיש שהיא נותנת עבודה. אני בולע סוכריות ג'ל בחוסר רצון ומגיע לנקודת ה-10 ק"מ בשעה ו-6 שניות.

דו"ח מצב: קצב – תקין, מצב רוח – נרגן, מזג אויר – קר לי, הנאה – אפס!

אני בדיוק חולף על פני זקנה (צרפתיה, איך לא) בלבוש מינימאלי, עם סטרפלס ומכנס קצרצר שהחליטה לאמץ את אופנת מיכל רביב, והיא מביטה עלי עם הכובע והכפפות שלי כאילו אני המוזר מבין שנינו. טיפוסים מוזרים רצים במרתון, באמת. כך מצאתי את עצמי חולף על פני שלושה חברה אמריקאים בשנות ה-20 לבושים כמו מעודדות, מאופרים עם פאות ופומפונים – סטייל אורי סלע במסיבת פורים.

בק"מ ה-12, כל המיזנטרופיות הזאת נעלמה כלא הייתה כאשר ראיתי את אבנר "תן במגבת" בפעם הראשונה. הוא הגיע מולי בצד השני, עשיתי שלום, חיוך ופתאום השתפר לי המצב. אני שומע שוב את יוסי חופר לי בראש על עניין התזונה, ועד הק"מ ה-15 אני מצליח לסיים ג'ל אחד ועוד חפיסת סוכריות מבלי להקיא את החרא הזה. השיטה שפיתחתי היא די פשוטה, לוקחים חצי כוס מים, מרוקנים לתוכה את תכולת הג'ל, ומורידים הכל בשוט – קצת כמו טקילה עם התולעת (רק בטעם אספרסו).

בק"מ ה-15 מתחיל החלק הכי שווה במסלול. רצים לאורך האמסטל בשכונת האלפיון העליון והריצה פתאום נראית נוחה, לא מאומצת ולראשונה אני מרגיש עקצוצים של הנאה. על האמסטל חולפות סירות עם די. ג'יי, ולהקות שמופיעות ומלוות את הרצים. אני עוצר בכל תחנה ושותה איזוטוני וגם מים כי ככה אמר לי נועם ליבנה והוא יודע מה הוא אומר. עברתי חצי דרך והקצב הממוצע 5:52 דקות לק"מ, ואני מדי פעם מרשה לעצמי לזרוק חיוך, לבדוק מקרוב תחת של איזו רצה דנית (כמעט קילומטר), ליהנות מכל ההפקה מסביב. אחרי שעתיים וחצי אני באופן רשמי נהנה אבל גם זה בעיקר בגלל במה בצד הדרך עם שמונה רקדניות הולנדיות שעושות בית ספר לבנות של אתי פולישוק.

דו"ח מצב: קצב – תקין פלוס, מצב רוח – נינוח, מזג אויר – קר לי, הנאה – במידה.

אחרי 25 ק"מ השמש התחילה לתת עבודה סוף סוף, ואני מתחמם ומרגיש שאפשר לזרוק את הכפפות שאבנר הביא לי. אז גם מתחילים לראות יותר ויותר אנשים הולכים, פשוט הולכים. לא הצלחתי להבין, מה הם חשבו לעצמם? שהם יבואו למרתון בלי הכנה, ירוצו חצי ויחליקו עוד חצי בהליכה? אני רץ נוח לחלוטין, שקט, רגוע, כבר אין לי על מה לקטר, מרגיש ששום דבר לא יכול להוציא אותי משלוותי, אני רואה את המטריקס ואני "האחד". פתאום, מאחורי מגיח דפקט אחד ודוחף אותי תוך כדי שהוא עוקף אותי וכמעט מפיל אותי. רציתי להרוג אותו, אבל הוא לבש חולצה צהובה וזה היה לזכותו. עדיין זה לא מנע ממני לקלל אותו בליבי תוך כדי שאני מחמם את עצמי עליו ומגביר קצב. מיד נזכרתי בפרל שהתופעה הזאת מוכרת גם לו. אני רואה את השלט של ה-30 ק"מ מרחוק ומבין שאחד הדברים הטובים בהתעסקויות הטרחניות שלי הוא שזה שורף זמן שאתה ממש רוצה לשרוף.

בק"מ ה-30, אני רואה את גבו של אבנר "פני מגבת" פאצ'ינו בדיוק יוצא מתחנת הזנה ואנחנו שנינו מרוצים מאוד. כמו פאצ'ינו הוא נראה רגוע, קר רוח ואני בעיקר שמח לראות שהוא לגמרי בעניינים והולך לסיים את המרתון הזה כמו ענק ("אין, הילד ענק, ענק אני אומר לכם"). מציע לו כדור מלח, ממשיך איתו עוד קצת ומנסה לראות אם יש לי מספיק כוח קצת להגביר. אני אומר קצת, כי אמיר שחר אמר לי שבכל מקרה גם אם אני רוצה להגביר אז לא יותר מ-10 שניות לק"מ. מצד שני, בסיום אותה שיחה אמר לי אותו אמיר לא להקשיב לאף אחד ולעשות את מה שבתוכנית שלי. ההצעה שלו היתה טובה עבורי ולכן הייתי מוכן לאמץ אותה. אבל הרי אם אני מאמץ אותה, אז בהכרח אני מקשיב לו ובעצם כך אני לא מאמץ אותה. חשבתי על העניין הטיפשי הזה מספיק זמן כדי להגיע לק"מ ה-35, בזמן מהיר מהמתוכנן אבל אני כבר חש שהריצה שלי איטית יותר.

שמעתי הרבה רצי מרתון אומרים: "המרתון מתחיל בקילומטר ה-…". עבורי המרתון מתחיל בק"מ ה-35, שם התחלתי להרגיש את הקושי (במובן הקשה של המילה). שני הקילומטרים הבאים עוברים לי לאט וקשה, ואני מתחיל לדמיין את ה-trashtalk שחברים שלי היו עושים לי עכשיו, ממש ברגע זה.

עופר לוחש לסגל "אין, אני ידעתי שהוא יקרוס". סגל עונה לו "אני לא מבין, עם כל האימונים הוא לא היה אמור להשתפר?". גואטה עובר על אופניים ושואל אותי אם להזמין מונית. "התזונה שלך על הפנים" טוען יוסי, וגלית משיבה לו "אין לו רגליים בכלל, ראית את התאומים שלו? זה תאומות!!!"

אז יכול להיות שיש לי דרך מוזרה לשאוב אנרגיות ולהתחזק, אבל הטרש-טוק הדמיוני הזה עשה את העבודה. בק"מ ה-38 יש מעבר כביש תחתי שהיציאה ממנו היא עליה קלה עם שיפוע דומה ל"עליה" בתל ברוך לפני הברזיה. אנשים נעצרים, הולכים, כאילו מסרבים להאמין שיש משהו מלבד מישור בארץ הזו. שורף לי ברגליים ואז מגיח מאחור מר שומרון ובקול עצבני נוזף בי "בושה וחרפה שאתה קורא לזה עליה, תאמין לי, שיגעת את כל הקבוצה עם המרתון שלך, טוב, מה הבאתי אותי לפה?" אני מחרחר בצחוק חרישי והנה אמיר מגיע וטוען שאין עוד הרבה לרוץ ומעכשיו הוא רץ איתי עד הסוף, אמר ונעלם.

בשלב זה, אני לא ממש רוצה לרוץ, כואבת לי הברך, שורפות לי הרגליים ואני לא ממש מרגיש שאני רץ. נכנסים לפארק, שלושה קילומטרים לפני הסיום, ובצד הדרך הולך לו "הדחפן" בחולצה הצהובה. אני עובר לידו בריצה, מלמל לעצמי "דביל" וחוזר להתעסק בסבל שלי. עכשיו זה אוטומאט, אין שם כלום לא בגוף ולא בראש הקודח, יש שקט מוזר, כלום לא מעניין אותי, לא תוצאה, לא קצב, פשוט כלום! אני יוצא מהפארק ונצמד לקו הכחול שמסמן את המסלול הרשמי. הנה עוד סיבוב ואני רואה את האצטדיון הארור, חתיכת בטון מכוערת, ואני מביט בו באותה אדישות שהוא מביט בי. הכניסה אליו כבר גורמת לי לרעידות קלות בכנף אבל אני מתעשת ונהנה מכל דריכה על המשטח הקטיפתי של המסלול. מישהו אמר לי שהקילומטר האחרון הוא אושר עילאי, אני הרגשתי כך רק ב-20 מטרים האחרונים.

חיוך, הרמת ידיים ספונטנית ואפשר להפסיק לרוץ.

מוכנים לקפוץ למים?

07.08.22

לקוחות יקרים

ביום ראשון תשעה באב כל המרכזים של עולם המים פתוחים כרגיל למעט סניף קריית אונו – עירונית שיהיה סגור.

הסניף בבית נועם בקריית אונו בריכה טיפולית
פתוח כרגיל.