Racing The Planet ®- Madagascar 2014
או – מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשנרשמתי לתחרות בסדרת 4-Deserts?
לפני כארבע שנים התחלתי לרוץ. ככה סתם, באמצע החיים, נזכרתי שהשנים עוברות ואני לא נעשה יותר צעיר, הספה מול הטלוויזיה נעשתה נוחה מדי, הכרס בולטת מדי והדופק בטיפוס על המדרגות לחדר השינה נעשה מהיר מדי… וחוץ מזה סיגל יקירתי התחילה לרוץ, ככה שלא באמת נותרה לי ברירה. בהתחלה הריצות היו קצרות, קצרות מאד. שריר תפוס או ברך כואבת השביתו את השמחה לכמה ימים. אבל לאט לאט המרחקים גדלו וביחד אתם האתגרים והמרוצים – מרוץ הלילה בתל-אביב ל-10 ק"מ, לאחר מכן חצי מרתון (21 ק"מ) בעין-גדי והשיא – מרתון ראשון (42.2 ק"מ) בטבריה, לחופי הכנרת. ואז עוד מרתון באמסטרדם, ועוד מרתון בפראג, ושוב בטבריה ובתל-אביב. נהייתי מכור. אבל מצד שני העסק נהיה כבר קצת חד-גוני, חוזר על עצמו. אז מה היעד הבא? מה יכול להיות האתגר ה"גדול והמפחיד" הבא, רגע לפני שאני חוגג את יום ההולדת החמישים שלי? מה שימשיך ויוציא אותי אל חשכת הבוקר לריצת טרום עבודה "מרעננת"?
מצאתי ונרשמתי. שנה מראש. מרוץ שטח אתגרי באפריקה:
המרוצים בסדרת Racing The Planet® – 4-Deserts מהווים אתגר לרצי סבולת מכל רחבי העולם כבר למעלה מעשור. הם דורגו בעבר על ידי מגזין Time כאחד מעשרת מרוצי השטח הקשים בעולם. ארבעה מהמרוצים בכל שנה נערכים כל אחד במדבר אחר: מדבר סהרה (מצרים/ירדן), מדבר גובי (סין), מדבר אטקמה (צ'ילה) ומדבר הקרח הגדול (אנטארקטיקה). המרוץ החמישי בסדרה הוא מרוץ נודד. בכל שנה נערך באתר אקזוטי שונה. למרוץ הזה נרשמתי. בשנת 2013 הוא היה באיסלנד, בשנת 2015 ייערך באקוודור. השנה אנחנו במדגסקר, "האי האדום" ממזרח ליבשת אפריקה. ממלכת הלמורים, הזיקיות והווניל.
הקונספט של המרוצים הללו הוא אחיד וכולל שבוע ימים בשטח. בכל אחד מארבעת הימים הראשונים רצים בממוצע כ-40 ק"מ. היום החמישי הוא היום הארוך, 80 ק"מ. לאחר יום מנוחה מגיע היום המסיים עם עוד כ-10 ק"מ. בסה"כ 250 ק"מ. זהו מרוץ Self-Supported, "בשרות עצמי", כלומר שכל מתחרה צריך להביא איתו את המזון והציוד שישמש אותו במהלך כל השבוע ולשאת את הכול על הגב במהלך המרוץ מהתחלה ועד הסיום. משקל תרמיל ממוצע בתחילת המרוץ עומד על כ-10 ק"ג…
הלינה היא במאהל נודד שממוקם בנקודת הסיום של הקטע היומי וזו גם נקודת ההתחלה של הקטע שלמחרת. אין מקלחות והשירותים בסגנון "קלע למטרה". המסלול אינו ידוע מראש למשתתפים וכולל אתגרים והפתעות בהתאם לאופי השטח הקיים, ככל העולה בראשו הפרוע (והסדיסטי) של מנהל המסלול. אז מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשנרשמתי למרוץ?
הכנות:
האימונים וההכנות נמשכו לאורך חודשים ארוכים, כמעט שנה. החל במרוץ "סובב עמק" 2013 שם השלמתי לראשונה מרוץ אולטרה-מרתון 60 ק"מ, דרך שלושת המרתונים של חורף 2014 בטבריה, תל-אביב וירושלים, עד למרוץ ים-אל-ים 70 ק"מ ממודיעין לירושלים באפריל האחרון. לאחר מכן התחילה העבודה הקשה באמת. תכנית האימונים התעצמה, הנפח השבועי הלך ותפח והגיע לכ-160 ק"מ ריצה בממוצע. במקביל עלו והכבידו המשקלים על הגב וכמות שקיות האורז בתרמיל כבר הגיע ל-8 ק"ג. השכמה יומית בשעה 04:00 בבוקר לריצה של כשעתיים לפני תחילת יום העבודה הפך לעניין שבשגרה. בסופי שבוע ריצות ארוכות של ארבע עד שש שעות בימי ששי ובשבת. האימונים כללו גם "איקלום" של הגוף לחום, כלומר ריצות ארוכות בשעות היום המתישות של חום יולי-אוגוסט בשפלת החוף. ממש לא תענוג גדול, בלשון המעטה. הכל בהכוונה וליווי מקצועי של גלעד ודגנית קראוז הנפלאים. הוא מאמן ריצה ורץ "אולטרה" מהמובילים בארץ, והיא ספורטאית ונטורופאטית שהרכיבה עבורי את תכנית התזונה היומית והשבועית.
הסתיימו חודשי ההכנה בסוף אוגוסט. אני מוכן? יוצא לדרך!
30.08.2014 – מכל רחבי העולם מתכנסים ובאים המתחרים לעיר דיאגו-סוארז שבצפון מדגסקר. אמריקאים, סינים, יפנים, אוסטרלים, בריטים, שוייצרים, דרום-אפריקאים, הונג-קונג, איטליה, ברזיל, קולומביה ועוד. גם שניים מישראל. בסה"כ למעלה מ-40 מדינות מיוצגות, כ-240 מתחרים קשוחים וקשוחות, חלקם מנוסים וחלקם מתייצבים בפעם הראשונה לאתגר, כמוני. לאחר תדריך ומסדר ציוד אנחנו עולים על אוטובוסים ומגיעים למאהל במחנה 1 בקרבת החוף. לילה ראשון בשטח. מחר הזינוק. אוירה מחשמלת והתלהבות באוויר. חבורה נפלאה של ספורטאים ואחוות רצי-כל-העולם ביחד. הנה זה בא.
31.08.2014 – יום 1, 36 km:
אני פותח בהתלהבות. כבר לאחר כמה קילומטרים "מטיחים" אותנו בחוף הים, דילוגים בין רצועות של חול נקי ובתולי לסלעי לבה משוננים ובריכות מים מלוחים. משם ממשיכים בדרכי עפר חוליות וטובעניות שנמתחות ונמשכות עד למחנה 2 הממוקם על חוף הים. פגישה ראשונה ולא סלחנית עם החום היוקד (35 מעלות בממוצע על המסלול) והשילוב הקטלני בנעליים של חול-ים, מים מלוחים וזיעה. לקראת הסוף אני חוטף התכווצויות בשריר הארבע-ראשי ברגליים. אני לא לבד, הרבה אחרים גם צולעים בקילומטרים האחרונים. למרות זאת מסיים במקום 29 מתוך 240 שפתחו את היום. מעולה. אבל הכאבים וההתכווצויות בשרירים בשלב כזה מוקדם מטרידים אותי. צריך להתאושש מהר ולנסות לחשוב איך אני ממשיך הלאה כך שלא אסכן את עצמי בהמשך. ברור לי שפתחתי חזק מדי. למרות כל האזהרות וההתרעות של גלעד, המאמן. טעות ראשונה? אסור לי לשלם על זה.
01.09.2014 – יום 2 47 km:
מתוכנן קטע ארוך יחסית לימים הקצרים, אבל שום תיאור מילולי של המסלול לא הכין אותנו ליום המפרך שעומד ליפול עלינו. בסופו גם המנוסים שברצים, שכבר חוו אי-אלו מרוצים אתגריים טענו שדבר כזה עוד לא היה. הם לא זוכרים מסלול יומי כל-כך אכזר ומתיש. זה התחיל שוב בריצה על חוף הים, ועוד קטע ארוך של דילוגים על אבני בזלת מחודדים ומסוכנים. כל מעידה קלה יכולה להיות כואבת ומדממת והיו כאלה! ההמשך בריצת "סינגלים" בתוך הסבך הצפוף עם ענפים שמצליפים ושורטים מימין ומשמאל, דישדושים בבוץ עמוק בשדות האורז, חציית נחלים ואגני מים וכן, שוב דרכי החול הטובעני האינסופיים. אין דרך להתאושש. הרגליים והנעליים נספגות בבוץ, בחול, במים, באבק ושוב בחול. עונש! זה מסלול הישרדות ולא תחרות ריצה. מה קורה פה? באמצע הדרך אני פוגש את אחד המתחרים החזקים מהאוהל שלי. הוא נראה שבור ומיובש. הקיא כבר עשר פעמים ולא מפסיק. לא מצליח להכניס ג'ל או משקה אנרגיה לגוף. הצבע שלו לא נראה טוב. אני מפסיק את הריצה ומצטרף אליו בצעידה מדודה. נשאר קרוב, לא רוצה להשאיר אותו לבד בשטח ומלווה אותו כשעתיים עד לתחנת הביקורת עם חובש ומים. איבדתי הרבה זמן ועברו אותנו הרבה מתחרים אבל זה לא ממש עניין אותי. "אחוות הרצים" קודמת לכל. הוא התאושש לאחר מכן וחזר להתחרות, לא הפסיק להודות לי על כך עד סוף המרוץ. הרווחתי חבר לחיים, זה שווה את זה. אני מסיים את היום מעל שמונה שעות. כולם נאספים במחנה בסוף היום, המומים. עברו רק יומיים, מה עוד מצפה לנו?
02-03.09.2014 – יום 3+4 42km, 40 km:
למזלנו המסלולים בימים האלה היו קצת יותר סלחניים. עדיין שבילי החול, עדיין חום בלתי נסבל אבל רוב הזמן בסוואנות ובמרחבי הבזלת הפתוחים והיבשים. הגוף מתחיל להתרגל לשגרת היום ובאופן מפתיע אני מרגיש שאני הולך ומתחזק. בכל יום קצת יותר מהיר ומשפר בהדרגה את המיקום הכללי. אין לי פציעות וכמעט בלי שלפוחיות. אני שומר על תכנית השתייה וההזנה באדיקות כדי להימנע מהתייבשות ולשמר אנרגיה. אני ממוקם בתום ארבעת הימים במקום ה-43 הכללי מתוך כ-192 מתחרים שעדיין על המסלול. כמעט חמישים איש פרשו מסיבות רפואיות או מתשישות. היום הארוך לפנינו. מצד אחד זה מעודד כי זה בעצם היום האמיתי האחרון שעוד נותר, אבל מצד שני יש חרדה מפני הלא נודע. עברנו כבר 160 ק"מ בארבעה ימים ועכשיו שמונים ק"מ ביום אחד, בחום הלוהט של מדגסקר, במסלולי השטח והחול. כל אחד מכין לעצמו תכנית עבודה / אסטרטגיה ליום הגדול. אני הולך לישון, מתרגש אבל גם מאמין שיש לי את הכוח הדרוש. יהיה טוב, אני מבטיח לעצמי.
04.09.2014 – יום 5+6 “The Long March” 77 km:
בבוקר אני מציץ בתרשים המסלול שמופיע על לוח המודעות במרכז המחנה. אני מופתע לגלות – 40 ק"מ ראשונים במגמת ירידה קלה של כ-400 מטרים, לאחר מכן מישורי עד הסיום. התכנית המקורית היתה להתחיל לאט ולהגביר בחצי השני. בהתחשב בתנאי השטח ובחום הכבד שצפוי בצהריים אני מחליט לשנות תוכנית. אני מתחיל בריצת קצב יחסית מהירה לתנאי השטח, מקווה לכסות כמה שיותר מרחק עד שארגיש שחייב להאט, אם בגלל תנאי השטח, העייפות או בגלל החום. רק מעטים עושים כמוני. השאר מעדיפים לשמור כוחות בהתחלה, לתת כבוד למרחק. אולי הם לא טועים? אני מוצא את עצמי רץ בסביבת רצים מהעשירייה השנייה, לא הסביבה הטבעית שלי. התחנות עוברות ואני עוד לא מרגיש תשישות, לאחר 4.5 שעות אני כבר באמצע הדרך. מכאן הכול מישורי. כבר צהריים והחום מכביד, 36 מעלות מדווחים בתחנת הביקורת. אני עובר לריצה/הליכה ומאט מאד את הקצב. אני מרגיש טוב. אף אחד לא סוגר אחרי. גם אלה שהחלו לאט לא מסוגלים עכשיו להגביר בטמפרטורות האלה. הברכיים כואבות בסיום ומדי פעם אני צורח מכאב, אבל ממשיך, לא עוצר. האסטרטגיה פעלה לטובתי. אני מסיים לאחר כעשר שעות ונכנס למחנה. אני המתחרה ה-20 שמגיע לסיום היום הארוך. נפלא, היום הכי חזק שלי. אני מתפרק באוהל ונמרח על הרצפה, מנסה קצת להקיא. מרגיש תשוש אבל מאושר. יכול להיות שזה כבר נגמר?
06.09.2014 – יום 7 10 km:
לקראת היום האחרון אני ממוקם במקום 37 כללי. הצצה על טבלת התוצאות מגלה שיש מתחרה סיני שנמצא כשלושים שניות בלבד לפני. אולי אוכל לעבור אותו ביום האחרון? זה נותן עוד "דרייב", עוד ממד תחרותי ליום האחרון של המרוץ. אנחנו נעמדים על קו הזינוק. אני מזהה את הסיני אבל אז אני רואה שהוא גם "חיפש" אותי וסימן אותי. הוא מביט אלי, עושה איזה סימן עם היד, מחייך. מה הוא רוצה להגיד? יריית הזינוק נשמעת והסיני פורץ קדימה בשעטה לפני כולם. אני לא מסוגל לשמור את הקצב שלו ומחליט להתמקד רק בעצמי. "תרוץ את המרוץ שלך, לא של המתחרה" אומרת המנטרה הידועה. הרגליים כבדות אחרי המסע הארוך והמתיש. התרמיל על הגב כבר פחות כבד. אני שומר על קצב קבוע ומסתכל רק על הרצפה שני מטר לפני. לאחר כמחצית מהדרך אני מרים את המבט ומגלה את "ידידי" הסיני כמאתיים מטר בלבד לפני. המרחק מתקצר ומתקצר אבל מאד לאט. קילומטר וחצי לסיום ואני כבר כחמישים מטר בלבד מאחוריו. אני רואה שהוא מציץ לאחור ורואה אותי. הוא שוב מגביר את הקצב ולא מוותר. הפעם אני כבר לא מצליח לסגור ומסיים כמאה מטר מאחוריו. לא חשוב. הזמן שלי 57 דקות בעשרת הקילומטרים האחרונים. זו השעה הכי מהירה שעברה לי בחיים. אני מאושר. סיימתי. הידיים בשמיים. חיוך נמרח על הפנים מאוזן עד אוזן. אין דברים כאלה.
אני מסיים במקום ה-36 הכללי. מהקשוחים שבקשוחים! מבחינתי זה הישג אדיר. אין יעד שחלמתי עליו ולא עמדתי בו במרוץ. ראיתי את הקושי בעיניים, התמודדתי עם המשברים שבדרך ולא נשברתי בשום שלב, לא מנטלית ולא פיזית. סיימתי את אחד ממרוצי השטח הקשים ביותר ואני בריא ושלם. גג העולם.
אז מה באמת חשבתי לעצמי כשנרשמתי למרוץ הזה?
אני חושב שאני יודע. אני בטוח שאני יודע!
גיא כהן, שפיים. ספטמבר 2014
