נגמר הסובב

נגמר – הרגליים כואבות ( יעבור תוך יומיים ) , מטרות חדשות מוצבות ( ישראמן נוסף , פרוייקט חוצה מדינה שעדין נמצא בחיתוליו )- 166 ק״מ מאחור.

זה נגמר כמו שזה התחיל עם יוסי דורון . ההוא ששמע על ההחלטה הראשונה לרוץ 100 ק״מ ,לפני שנתיים כמעט, ונגמר בליווי צמוד ל 28 שעות רצופות .

ולא – זה לא הגיוני , זה לא חכם , זה לא בריא . אבל ככה גם החיים . הם בנויים מעליות ומורדות , הפתעות ואכזבות מרגעים של עצב גדול , פחד תסכול ולפעמים קצת אומץ.

והמרוץ הזה , הסובב הזה,  מאד דומה לחיים.

רובנו חיים מבלי לשאול למה ?

למה אנו קמים בבוקר ? למה דווקא לעבודה הזאת שאני צריך להגיע אליה היום ?

צריך "למה" חזק כדי לרוץ בסובב .

ה 166 ק״מ אינם מטרה . הם דרך . דרך רצופה אתגרים מלאה באושר . האושר נמצא בצדי הדרכים , בנופים , במחשבות , בהגעה להישגים , בהסרת המחסומים והמגננות , בהכרת אנשים חדשים .

ה 166 ק"מ טומנים בחובם את הפחד הזה שגורם לי להיות דרוך , לקום מוקדם בבוקר ולעבוד – על המסלול בפארק בהרצליה , על הטיילת בתל אביב , לוותר על לילות של שינה למען מטרה נשגבת בעייני אשר העמידה בה אינה דבר וודאי.

את הבלוג התחלתי לכתוב בחודש מאי – מתוך מטרה לשתף בדרך אחת לשבועיים . בתחילת חודש יולי הפסקתי לכתוב . כל הפרויקט עמד בספק .

צו 8 בן 32 יום הוציא אותי לחלוטין ממסגרת האימונים . מה שהתחיל בצורה מעולה ומבטיחה ( ככה החיים של כולנו מתחילים , לא? ) הפך ללילות לבנים ללא שינה . החזרה לשגרה הביאה עמה שעות רבות של השלמת פערים בעבודה ומרדף אינסופי אחר צבירת ק״מ באימונים . האימונים לא "זרמו" , על חלק מהם ויתרתי – והשאלה האם להמשיך במסע קיננה בראש כל הזמן.

 המוח אמר – תפסיק , תרד מזה .

הלב אמר – תישאר . מנצחים לא מפסיקים שום משימה באמצע.

המאבק הזה נמשך כל הזמן לפני התחרות , בתוך בתחרות – עד הק״מ ה 150.

וכמו בחיים- היו משברים –

• על הצו 8- סיפרתי.

• חודש וחצי לפני הסובב – קיימתי ריצת מבחן שאמורה היתה לארוך כ -81 ק״מ . הריצה הופסקה לאחר כ 60 ק״מ . הגוף פשוט לא הניע . בפעם השנייה בחיי לא סיימתי ריצה .

• יומיים לפני התחרות כאבי גרון איומים ורופא שמאיים ״ אתה לא הולך לשום תחרות ״.

• בק״מ ה 87 בתוך התחרות, חבר יקר ומלווה לדרך – אלון גמזו נפל מאופניו ופרק את המרפק . התחושה הראשונית היתה של שבר . הזעקנו עזרה , המתנו לחילוץ והזמן כמו לא עבר . דקה רדפה דקה  והקור התחיל להשפיע ופתאום עלו בי מחשבות – האם זה שווה את זה ? מבחינתי לתחרות כבר לא היה כל טעם . לאחר לבטים חוזרים ונשנים ולאחר מכן התייעצות עם חברים יקרים – גיל אלוני ויוסי דורון החלטתי להמשיך עד ל 100 ק״מ ושם להחליט סופית . אלון חיכה לי שם ווידא שאני ממשיך.

• וכאילו שכל אלו לא הספיקו בק״מ ה 145 הרגליים ננעלו וה- itb צרח מכאבים . רק קרח ועיסוי סייעו לי להמשיך עד לסיום .

וכמו בחיים היו גם  רגעים של הצלחה –

•  ריצת ים אל ים עם רצי רעננה .

•  ריצת 71 ק״מ לבד שכללה את הקפת הכנרת .

•  ריצת תנ״ך תש״ח – 71 ק"מ אשר השיבו בי את האמונה כי בהחלט ניתן להצליח.

• מרתון ברלין שהפך לתחרות בה נהניתי – כמו שלא נהניתי בחיי.

ובסוף מה שנותר זאת תחושה של סיפוק רב מזה שהמשימה הושלמה , קצת פחות מהתוצאה , מזה שלמרות כל העליות והמורדות בחצי שנה האחרונה – עשיתי זאת .

בסוף הכאבים נראים קטנים יותר ומשמעותיים פחות .

 היתה תחרות מדהימה , מאתגרת , מתוקתקת – שי חזן וכל מתנדבי הסובב – אין עליכם , אין דברים כאלה . כששאלו אותי איפה כל הציוד שלי? למה לא הבאתי כמו כולן מנשא של מים ואוכל רב , עניתי-  ״ תסיימו הקפה אחת , תבינו עד כמה שי דואג לכל עניין קטן ותראו שניתן לרוץ ללא מנשא מים או אוכל .

 היו לי מלווים מדהימים אשר העניקו לי אהבה וסיוע אינסופי , כל תודה שארעיף עליהם לא תהא מספיקה – יוסי דורון , גיל אלוני , אלון גמזו , סינדי דוייטשר , איילת נגלי  , דיאנה עידו  ואיתי לנינברג.

 המאמן שלי וחבריי לאימונים – מוטי מזרחי , חיים אייז, היקרי עדי – המון תודה – הדרך היתה הרבה יותר נעימה עמכם . מאיר קנר – תודה על נעלי ההוקה שהתגלו כרכש הכי טוב שיש .

 ובסוף – תודה הכי ענקית לאלו שסבלו וסובלים הכי הרבה – משפחתי היקרה – איתמר ירדן אלעד ואפרת – בלי הגב שלכם ,האהבה האינסופית שלכם לעולם זה לא היה קורה .

 נגמר הסובב – יאללה ישראמן 2015 – פעם רביעית .