פוסט זה מוקדש לבנות קבוצת הטריאתלון של עולם המים – לגלית, לשירי, רחלי, סיביל, גילה ונינה – שבדרכן המיוחדת מראות לי – נחישות מהי.
++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
הנה ניסיון לתאר את התמונה הראשונה שראיתי בווינייגט ביום 2.4.2008. לילה קודם נפגשתי עם דלית שיף שהזמינה אותי להגיע לאימון ריצה למחרת בבוקר.
הגעתי לוינגייט בשעה 06:20, זה מה שאני זוכר.
קבוצת רצים מקיפה את האצטדיון ללא הפסקה, קבוצה חזקה מהירה – חלקם ללא חולצה, חלקם נושפים – רצים מהר. לימים, למדתי את השמות: גבי רוזן, ניסים, נעם זגרנסקי, נעם לבנה, רוני ט. ערן ועוד וגם למדתי גם שהם רצו בקצב נמוך מ- 4 דק לק"מ – אחרי אלפי ק"מ ריצה, הבנתי מה זה אומר לרדת מ 4 דק לק"מ.
התמונה הזו נצרבה לי בראש – קב' מהירה רצה בדבוקה – כל פעם חבר אחר מוביל.
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
שלוש וחצי שנים עברו.
מאז, כל התחרויות שלי היו בנוסח "אני בא לחוויה" לא מעניינת אותי התוצאה.
כך עברתי את המרתון הראשון – את החצי איש ברזל הראשון – אולימפי , ספרינט וגם כמובן את תחרות " איש הברזל" לשנת 2010.
26 דקות הייתי באוהל ההחלפה, אחרים משקיעים כ7 דקות. סבבה, מה הלחץ, באנו ליהנות, לא?
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
להעז, לא לפחד, להעז, להעז, להעז, להעז.
דני בן דרור אמר לי פעם: "תנסה, אל תפחד – מקסימום תקיא. תנסה למצוא מה המהירות שלך. לבוא לתחרות זה סבבה, לנצח את עצמך זאת משימה ראויה. תנסה את זה פעם" הוא אמר לי.
דני כבר לא איתנו בקבוצה, אבל המסר שלו הופנם.
ביום שישי הקרוב, אגיע לבית שאן בטוח בעצמי – אני בא לנצח את עצמי, לא רק לסיים וליהנות ( על זה כבר עשינו Vבמרוץ אייל), אני בא לעבוד, אני בא לתת הכל על המסלול – לראשונה בחיי אגיע לקו הסיום ולא יהיה לי עוד מה לתת ברגליים. הכל ישאר על המסלול.
האם אפצע? האם זה טוב? האם זה נכון לי כאן ועכשיו? לא יודע. אבל אני זוכר אותם, את האלופים האלה וכך ממש בא לי להרגיש. לחוש את התחושה שעליה שוחחתי איתם.
יום שישי (בית שאן) את יודעת, יש בעיר מסיבה.
