השבוע סיימתי את קורס ההכנה ללידה אבל אני עדיין לא מרגישה מוכנה. הרהרתי בקורס רבות ואחרי שיחה עם חברה הבנתי שאני מתכוננת ללידה כמו לתחרות ריצה. אני רוצה להכיר את המסלול, לדעת איפה יש תחנות שתייה שעבורי אלו רגעי המנוחה בין ציר לציר, להיות בטוחה שיבואו לעודד אותי כלומר שבן זוגי יבין כמה שיותר טוב את הצרכים שלי וכמו שחשוב לדעת היכן נקודת הסיום וידאתי כמה פעמים שאין מצב שהתינוקת תצא ברגע שבו המיילדת מחוץ לחדר.
אני מאוד מאוד רוצה ללדת ללא אפידורל ולנסות להיות קשובה לגוף עד כמה שניתן. למרות שע"פ הסטטיסטיקה רק 20% מהנשים יולדות ללא אפידורל ומבין כל החברות והמכרות שלי אני מכירה רק 2 שעשו זאת בלידה ראשונה, יש לי תחושה פנימית שהגוף שלי חזק מספיק. אני מאוד מקווה שלא אתבדה, למען האמת הפחד הגדול שלי הוא להזדקק לניתוח קיסרי יותר מאשר להיכנע לכאב ולבקש אפידורל.
את קורס הלידה עשיתי יחד עם אחותי שנמצאת בהריון מתקדם, למעשה היא עוקפת אותי בשבועיים. המיילדת ואחותי לא מאוד אהבו את הגישה שלי והפצירו בי כי לידה אינה תחרות, וכנראה שהצדק איתן. התגובות שלהן להתמודדות שלי גרמו לי להרהר בתקופה האחרונה ובמיוחד בשחייה. למרות אהבתי לספורט תחרותי ולמרות היותי הישגית לטוב ולרע, הצלחתי להתמיד ולהגיע ל 4-5 אימוני שחיה בשבוע כאשר באופן מיידי אני תמיד שואלת היכן נמצא המסלול האיטי ביותר. אני לא ממש מנסה לעקוף אף אחד וגם לא מנסה לשפר זמנים. אני כן מנסה לשפר את הטכניקה וכן מאוד נהנית מהמאמץ הפיזי מהמסגרת הספורטיבית "על אמת" ולא ספורטיבית להריוניות, ובמיוחד מזה שיש מקום שמכיר ביכולתי ולא רק במגבלותיי בתקופה זו בחיי.
אני רוצה להאמין שעובר עליי תהליך מסוים בתקופת ההיריון ושבעקבותיו אהיה קצת בוגרת יותר בהתייחסותי לספורט תחרותי. שאדע קצת יותר ליהנות וקצת פחות להיות רצינית, קצת יותר קשובה לגוף ובעיקר יותר קשובה לאחרים ובמיוחד לביתי העתידית.
