בפברואר לפני שנתיים, עת נאבקתי מפציעה בגיד אכילס אמר לי אילן המאמן שלי מאנדיור – את חייבת לשלב עוד שחייה ורכיבה כדי למנוע פציעות.
נאבקתי.
לא רציתי להפוך להיות טריאתלטית.
לא חשבתי שאני בנויה לזה.
לא חשבתי שאני יכולה כלכלית.
אבל כל כך אהבתי את הריצה וכל כך לא רציתי להיפרד ממנה שהחלטתי לנסות ולשתף פעולה.
התחלתי אז את צעדי הטביעה שלי בבריכה בעולם המים.
ורכשתי את אופני הכביש הראשונות שלי.
הן היו כתומות. לאו דוקא הצבע החביב עלי.
הן היו קטנות. חשבתי, הי, גם אני קטנה.
הן היו בסיסיות. לא חשבתי שאני צריכה יותר.
והן התאימו בשבילי לעשות CHECK ברשימה של הציוד לטריאתלט.
וזה כל מה שרציתי.
החודשים חלפו. עם האוכל הגיע התיאבון.
ספרינטים, אולימפים, רכיבות שבת. שנה וקצת אחר כך כבר מצאתי אותי יורדת איתן לאילת.
אופני הכניסה לילדים קראתי להן , מאז שראיתי בן של חבר מהקבוצה (בן 12) רוכב על אופניים כמו שלי בדיוק.
והן שירתו אותי יפה.
כה יפה.
כל כך יפה שבכלל לא הייתי מודעת לכך שצמיגים זה משהו שנשחק.
ששרשרת צריך להחליף כל איקס קילומטרים.
אה, וגם לא יזיק לנקות מדי פעם.
אהבתי אותן
והן אהבו אותי.
אבל עם הזמן התחיל להתגנב רגש אחר נוסף למיכלול הרגשות.
תיסכול.
ככל שהתקדמתי במעלה המטרות שהצבתי לי. ולהן.
הרגשתי שאני כבר גדולה עליהן. שהן קצת קטנות עלי.
לא ממש עלי כמו על מטרותיי.
כשנרשמתי לתחרות האיש ברזל שלי (יותר נכון כשניסיתי עוד להתנגד ולהעלות סיבות למה לא) שאלתי את סובביי – איך??? איך אני אמורה לעשות איש ברזל עם האופניים שלי??? שכן היה לי ברור שאין לי את האמצעים לשדרג אותן. הירשי המאמן סיפר לי איך עשה את האיש ברזל הראשון שלי עם אופניים יד שניה שעלו עוד פחות משלי. ועשה תוצאה שכל מי שאני מכירה היה חותם עליה בעיניים עצומות.
ניסיתי לאחוז בתיקוות שיהיה בסדר.
עברתי את תקופת האימונים לחצי איש ברזל איתן.
את חצי איש ברזל באילת.
המצוקה הלכה והתגברה אולם איפשהו קיננה בי במקביל התחושה שאני עוד הולכת לעשות איתן איש ברזל מלא וכדאי מאוד שאיזה נציג של חברת GIANT יחכה לי בסוף הדרך ויתן לי איזה פרס תדהמה על כך שבחיים לא חשבו שעל אופניי הכניסה לילדים שלהם יעשה פעם אדם שפוי איש ברזל מלא.
עברנו יחד גם את מרבית תקופת האימונים לאיש הברזל.
המצוקה הפכה למחנק, שהלך והתגבר ככל שהאנשים סביבי לקו יותר ויותר במחלת השדרגת ולכבוד התחרות שידרגו עוד ועוד את האופניים המשודרגות מראש שלהם.
הרגשתי מסכנה. מנת הרחמים העצמיים שלי הלכה והשתבחה.
חשתי כילדה המסכנה שמגיעה לכיתה עם נעלי "גלי" קרועות. שאמנם מצליחה לרוץ איתן די מהר. אבל עדין מקבלת מבטים תמוהים כל אימת שהיא מגיעה איתן מדי בוקר..
כשהתקשתי לעלות עליה. האשמתי אותן.
שההילוכים הסתיימו לי מהר מדי. האשמתי אותן.
כשההילוכים לא עברו לי חלק מדי. ברור שבהן היתה האשמה.
ניסיתי להאשים באהבה.
זה לא הן שהשתנו. זה המטרות שלי שגדלו.
איך אפשר לעשות איש ברזל מלא על אופני כניסה לילדים???
בחודש האחרון נגדשה סיאתי. אחרי אימון דואתלון שעברנו, הראשון מסוגו, בו די התפרקתי, והאשמתי, איך לא? אותן. החלטתי שאני מוכנה להתאבד על הנושא.
גייסתי צוות תומכים. למצוא את הזוג הנכסף. ולהביא אותם לזרועותיי.
וכך, יום ראשון לפני שבועיים. ארבעה ימים לפני מחנה האימונים המסכם של התקופה.
התחדשתי לי בזוג חדש.
אופני נג"ש. אלומיניום אמנם (אני בחורה של אלומיניום) אבל כל דבר אחר בהן הוא סוף כל סוף שווה. ונחשב.
כן, נשמע קצת ריקני. יצאתי ריקנית בסוף..
אבל קשה לי לתאר את התחושה של האושר שסוף סוף יש לי גלגלים שווים בין רגליי.
שסוף סוף אני רוכבת על משהו שמגיע לי. עכשיו שקצת גדלתי. והגדלתי.
שאני לא אכנס בבושה לשטח ההחלפה ברוט' כאילו הלכתי לאיבוד ובטעות הגעתי לשם..
חזר השקט על כנו.
יש סדר עולמי מתוקן.
ואני יודעת שהפעם, להרבה הרבה זמן..
