גלית זהבי מספרת בצורה מרגשת את החוויה שלה במרתון מים פתוחים:
המטרה: לסיים מרתון 10 ק"מ במים פתוחים! – האם זה קרה? לא… כיצד זה נגמר עם חיוך? תקראו ותראו…
כשאורי סלע התחיל לדבר על משחה המרתון בביכורי ים, חשבתי לעצמי, "אין מצב! מי יכול לסיים מרחק כזה ועוד בים!" הים היה אחד המקומות הכי שונאים עלי – כן אני שחיינית, אבל אני מודה שאני גלית זהבי פוחדת מהים!
לא משנה כמה גיסי ואחותי ניסו לשכנע אותי שאני שחיינית מספיק מיומנת להתמודד עם כל מצב בים, אף פעם לא הצלחתי להתעלות על עצמי, כשהגיע השלב להיכנס לעומק קפאתי וחזרתי חזרה לחוף.
ביום בהיר אחד הצלחתי לשחות 5.6 ק"מ באימון רגיל בבריכה, אני זוכרת שאמרתי לעצמי, רגע! זה לא היה כזה קשה מזה עוד 4.4 ק"מ! אז התקשרתי לאורי ושאלתי אותו מה הוא חושב על הרעיון שאני אשחה את ה-10, והוא כמובן אמר לי שאני מסוגלת להתמודד עם כל אתגר ושאם אוסיף עוד שני אימונים לשבוע (אחד נפח ואחד רגיל) ואתחיל לאכול תוך כדי האימון אין לו ספק שאצליח לעמוד במטרה. אז כך היה! נכנסתי למשטר אימונים קפדני כזה שלא התמודדתי איתו מעל 13 שנים בערך ולא הסתכלתי לאחור.
רבים חשבו שאני מטורפת ושאולי כדאי להתחיל עם משהו קל יותר , אך לא הקשבתי, רצתי קדימה לעבר קו הסיום, האימונים שלי קיבלו נפח בממוצע של 4.5-5 ק"מ לאימון, אפילו קבוצת הפועלים הידועה כקבוצה שפועלת ולא מברברת התפלאה לנוכח תוספות האימון שלי (עוד 2 ק"מ בממוצע).
עד מהרה הגיע הזמן להתחיל לשחות בים, למרות החששות, לאימון הראשון התנדבה אבישג טורק (הלו היא מלכת המים הפתוחים של עולם המים) ללוות אותי וללמד אותי כמה מהטריקים של שחייני מים פתוחים. כזכור לי הים היה פלטה, אז לא יכולתי להתבכיין או להשתפן, קפצנו למים, שחינו מפולג עד ויינגיט ובחזרה (2.5-3 ק"מ) והיה מדהים!! כשיצאתי אמרתי לעצמי 10 ק"מ, קטן עלי…
לאימונים הבאים הצטרפתי לאימוני הים של נשות הטריאתלון, באימון הראשון הים היה סוער, המון גלים וזרמים, כמה מחברותי שעמדו לצידי אמרו לי זה שטויות ברגע שעוברים את הגלים הים הפתוח פלטה, אז בלעתי רוק וקפצתי פנימה (הרי אני שחיינית, אני חייבת לשמור על פאסון!). אחרי שני אימונים כבר הרגשתי שהנה עוד מטרה הושגה אני מסוגלת להתמודד עם כניסה ויצאה מהים. שחיתי עוד אימון שניים ועד מהרה עברו להם שבועיים והגיע בוקר המשחה.
חניתי בעולם המים שם פגשתי את אבישג, צעדנו יחד לכיוון החוף וכל מטר שעברנו התבהר לנו שהים היום קשה במיוחד, גלי חוף ענקיים וגלים גם בעומק. הפחד השתלט, בחלום הכי רע לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם ים מפלצתי שכזה ביום המשחה. התארגנתי למשחה וקיבלתי חיזוקים מהחברים לקבוצה, רענן נוחיאן ואייל שכנר שליוו את המשחה מהצד חיזקו אותי ותדרכו אותי, חייכתי והמשכתי להתארגן למשחה.
אבישג סידרה לי טרום המשחה קבוצה ברמה שלי שאוכל להצטרף אליה בזמן המשחה, ג'ונת'ן, דייב ואורי טנא. שמחתי שיש לי עם מי לשחות, המחשבה לשחות לבד ממש ערערה אותי.
עמדנו יחד מס' דקות לפני המשחה, והפחד חלחל, הגלים נראו כה מפלצתיים, גולשי הרוח אמנם שמחו, אני קצת פחות. הספירה לאחור החלה ואמרתי "על החיים ועל המוות" ואצתי קדימה יחד עם החבורה שלי. הכניסה למים הייתה מאתגרת בטירוף, עוד גל ועוד גל, כשהגל הבא גבוה מקודמו, המשכתי קדימה בלי לחשוב יותר מידי, הגעתי לבסוף למצוף האדום כשרק ג'ונת'ן לצדי, והתחלנו לשחות. תוך כדי המשחה, המים המשיכו לעלות ולרדת לעלות ולרדת, תחילה שחינו חבורה גדולה של אנשים אבל כעבור ק"מ איבדתי את כולם. ניסיתי לנווט אבל כלל לא ראיתי את המצופים, הגלים היו כה גבוהים שלא הצלחתי לראות קדימה, למרות הכול הצלחתי לנווט ולהגיע לעמדת ההזנה הראשונה (2.5 ק"מ) שתיתי מים ואכלתי ג'ל, הייתי היחידה שעצרה. בק"מ ה-3 (למרות שלדעתי עברו כבר 4 – כי לא הצלחתי לנווט כראוי) התחלתי פתאום להרגיש לא טוב, חטפתי סחרחורת ועצרתי להסתכל סביב והייתי לבד בדד בלב הים.
עד מהרה סירה באה לקראתי ואמרה לשבור מערבה לעבר הסירה באופק (שלרגע קצר ראיתי). כשהגעתי להפתעתי לא הייתי אחרונה, לפי הספירה של אנשי הסירה הייתי מס' 44, אז אמרתי לעצמי "יאללה גלית את מסוגלת", והמשכתי לשחות עשיתי את הסיבוב של חוף הארגמן, לא עברו עוד כ-500 מטר והגעתי לקיר, לא יכולתי להמשיך, לא הרגשתי יציבה, קראתי לקייקיסט שהוציא אותי מהמים והעביר אותי לסירה לא עברה דקה והקאתי את נשמתי, זה היה סוף המשחה שלי.
לקחו אותי לחוף, שם חיכו לי רענן ואייל שחיבקו אותי, והתחלתי לבכות (כן אני בת 28 ומיררתי בבכי כמו ילדה קטנה) הייתי מאוכזבת, הרגשתי כישלון. גם ההורים שלי ואחותי שבאו לראות אותי מסיימת את המשחה באו לקראתי עם המון חום ואהבה כמו שרק המשפחה יכולה לתת. הדעה הרווחת הייתה, שהים היה קשה מאד ומאתגר אפילו לטובים ביותר. לא הייתה לי שליטה על מחלת הים שלי, הבטן והראש בגדו בי.
חזרתי הבייתה ישר לברית של האחיין החדש שלי, שמתי שמלה יפה וחיוך על הפנים. בהמשך היום הטלפונים, הווטסאפים, האימיילם מחברי הקבוצה לא פסקו, כולם דאגו לי ורצו לשאול לשלומי. אני מודה שהתרגשתי, עד לפני חצי שנה כלל לא הכרתי את כל האנשים האלו, והיום הם עומדים לצידי ותומכים בי. ביניהם היו גם אורי סלע ואבישג טורק שאמרו לי כמה הם גאים בי ושבעיניהם הדרך שעשיתי הינו ניצחון בפני עצמו.
כשההלם הראשוני והתסכול חלפו, הסתכלתי סביב וחייכתי! אמרתי לעצמי שלמרות האכזבה של המשחה אני כן זכיתי… ניצחתי כי התגברתי על הפחד שלי מהים, ניצחתי כי בסופו של דבר שחיתי בכל זאת כ-5 ק"מ (שהינו מרחק לא מבוטל בפני עצמו), ניצחתי, כי למרות הים המאתגר נכנסתי ונלחמתי ולא קפאתי, וזכיתי כי יש לי קבוצה של חברים חדשים שבעיניי הם מדהימים!
אז אני לא מוותרת ולא נשברת, ואני אסיים את ה-10 ק"מ, אם לא השנה אז שנה הבאה…. אני כבר לא פוחדת!
