בנהריה כולם שוחים, גם אני למדתי לשחות. בגיל 4 אבא שלי, אהרון (רודי) שלזינגר ז"ל, שהיה המציל הראשון בנהריה זרק אותי למים ואמר "תשחי, מקסימום אם יקרה משהו, אני אציל אותך" מאז אני שוחה. שנים שחיתי באגודה של "הפועל נהריה" עד השירות הצבאי. בעצם כל השנים עסקתי בספורט, ריצה, רכיבה על אופניים, כיתת ספורט ואפילו הייתי בנבחרת האתלטיקה בחטיבה בהדיפת כדור ברזל ובצבא כמובן קצינת כושר קרבי, אבל בעיקר שחיתי והרבה.
הגילוי והטיפול:
בגיל 24 החיים שלי השתנו, במבט לאחור השינוי היה לטובה. כרעם ביום בהיר אחד, אמצע הקיץ יולי 1999, שיא החום ואני מרגישה שהגוף שלי פתאום מפסיק לתפקד. מאדם שעובד 13 שעות ביום, שאת הזמן הפנוי שהיה לי ביליתי בבריכה ובסופי השבוע בטיולים עם בן זוגי גיל, בבת אחת הגוף שלי התחיל לקרוס ולא הצלחתי לעמוד על הרגלים, לשבת או לנשום מבלי שהגוף של יתפוצץ מכאבים. זה התחיל מכאבי תופת באגן שלאחר מספר ימים עברו לכל העצמות (מח העצם התרבה בקצב מסחרר), חום, הקאות, שלשולים ("יש לך וירוס, תשתי תה ותאכלי מרק עוף" אמרה לי הרופאה), הזעות לילה, ירידה במשקל, הירדמות של הפנים, כאבי ראש, סחרחורות, הזעות לילה שטפי דם, כל בלוטות הלימפה שלי התנפחו. כל זה קרה תוך 3 שבועות, כאשר כולם חושבים שאני עושה את עצמי. לאף אחד לא הסתדר שאדם כל כך בריא שעושה ספורט, אוכל יחסית בריא, לוקח ויטמינים, לא שותה, ובטח שלא מעשן פתאום בבת אחת לא מסוגל לעמוד על הרגליים, ממש הרגשה מתסכלת. בשבת התעלפתי, גיל נכנס איתי למקלחת לשמור עלי שלא אתעלף והבחין שכל הגב שלי היה כחול (בדיעבד הסתבר שלא היו לי טרומבוציטים שאחראים על קרישת הדם).
למחרת על הבוקר, יום ראשון ה01/08/1999 הלכתי לקופת החולים לעשות בדיקות דם דחופות, בקושי חזרתי הביתה, הרגשה שאני עומדת למות, בקושי נשמתי, החזה התנפח והבלוטות בבית השחי היו בגודל של כדור טניס. התקשרתי בוכה להורים שהיו בנהריה שמיד עלו על הרכבת לכיוון כ"ס ואמרו לי ללכת מיד למיון. גיל הגיע תוך חצי שעה הביתה ובשעה 10:00 כבר היינו במיון. אני לא אשכח את התגובה של הרופא שקיבל אותי שם לאחר שספרתי לו על כל התופעות לוואי הוא אמר "זה תפקיד של קופת החולים לברר מה יש לך, לא שלי", כמובן שמיד עניתי לו "עד שאתה לא אומר מה יש לי, אני לא זזה מהמיטה הזאת". אחרי קבלת התשובות של בדיקות הדם שנעשו במיון התחילה הבהלה של הרופאים, כבר הבנתי שמשהו לא בסדר. חשבו שכנראה שיש טעות בתוצאות הבדיקה כי מצאו שיש לי רק 19,000 טרומבוציטים (אותם חלקיקים בדם שאחראים על קרישת הדם) כאשר לאדם בריא יש מינימום 150,000, כאשר הסתכלתי על עצמי הבנתי שזאת לא טעות. הכניסו אותי לבידוד, עשו בדיקה חוזרת והורידו את כל הרופאים והפרופסורים שיכלו למיון. בשעה 13:00 כבר התאשפזתי בפנימית א' בבית החולים מאיר בכ"ס וההורים כבר הצטרפו אלינו, כאשר פרופסור לישנר ועוד רופא צעיר סטאג'ר/מתמחה בשם יואב קיבלו את פני. התחילו לשאול שאלות, ואני לא אשכח את השאלה ששאל אותי הרופא "מה עשית שבגלל זה הציצי שלך נראה כל כך נפוח?" ומיד עניתי "נשבעת לך, לא עשיתי כלום, התעוררתי ככה בבוקר" אחרי שנתיים נפל לי האסימון, הם חשבו שעשיתי השתלת חזה ולא רציתי שהורי ידעו על כך. למחרת על הבוקר עשו בדיקת מח-עצם, כבר בלילה הבנתי שיש לי סרטן. בשעה 15:00 כאשר פרופסור לישנר ואחריו עוד 7 רופאים נכנסו לחדר, הבנתי שבאמת אכלתי אותה. לישנר אמר "קיבלנו את התוצאות, הבדיקות לא בסדר" ואני מיד "מה, יש לי סרטן?" לישנר והצוות היו בהלם, הם לא רגילים לכזאת תגובה מחולה. מיד הסבירו לי שחושדים שיש לי לוקמיה, אבל חייבים להמשיך לעשות בדיקות בשביל לדעת בדיוק את סוג הסרטן. למחרת העבירו אותי לפנימית ה', בהנהלתו של הרופא המדהים, ד"ר להב. וכמו שאמרתי לכולם, גרתי בשרתון מאיר קומה חמישית בסוויטה 15. חדר לבד, שתי מיטות לי ולמי רוצה להישאר איתי בלילה, מקלחת ושירותים צמודים שהם רק שלי, בקיצור, סוויטה.
הסבירו לי על התהליך שאני הולכת לעבור ועל תופעות הלוואי ו"שכדאי שאני אסתפר כי השיער נושר אבל לא לדאוג, אחרי הטיפולים הוא חוזר" כן בטח… שאלתי את ד"ר להב מה התוכניות שלו "חצי שנה של טיפולים כימותרפיים ואז נראה מה הלאה" ואני בתגובה "לא יודעת מה התוכניות שלך, אבל אני מקסימום תוך 3 חודשים הולכת הביתה" כנראה שבאותו הרגע, מבלי להתכוון הבהרתי לסרטן ולד"ר להב שאני מתכוונת לנצח בקרב הזה.
הסתבר שהיה לי לימפומה מסוג נון-הודג'קין ושסוג הסרט הוא ברקייט לימפומה עם מעורבות של מוח-עצם ומערכת העצבים (כל הנוזל בעמוד השדרה וקרום המוח שחו בתאי סרטן), בקיצור הלכתי על כל הקופה. סרטן שמהרגע שהוא מתפרץ יכול להרוג בין אדם תוך מספר שבועות, מסתבר שזה היה המקרה שלי. וכפי שפרופסור רחמילביץ שהגיע לתת חוות דעת שנייה הגדיר את הסרטן שלי "זה כמו הוריקן, זאת פעם שנייה בכל הפרקטיקה שלי שאני רואה תאי סרטן שמתרבים כל כך מהר". באותו יום ראשון שאשפזתי את עצמי, הייתי כבר במצב סופני, הרופאים לא נתנו לי יותר משבוע, או כפי שאמרו לבני משפחתי "כל 5 דקות שעוברות תגידו תודה", אבל אני עקשנית ולא מוותרת כל כך בקלות, וד"ר להב ידע את זה.
החודש הראשון היה סיוט, מהרגע שהתאשפזתי באותו יום ראשון, נכנסתי לבידוד, אפילו לא נתנו לי לצאת מעבר לדלת, מהחלון של הסוויטה ראיתי את הבית שלי. סבלתי מכאבי תופת, קיבלתי מורפיום בכמויות ומשככי כאבים נוספים, נוזלים, אנטיביוטיקה, כימותרפיה שזרמה לווריד כמעט 24 שעות, מחוברת מכל הכיוונים, פשוט סיוט. הפציצו אותי בכימותרפיה, וכמו שאחי תיאר את המצב "אם היו נותנים את הכמות הזאת לפיל, הפיל היה מת". בשלב מסוים הגוף הפסיק להגיב לטיפול והתחלתי להידרדר במהירות, פיתחתי בצקות בגוף, בריאות ובמוח וכולם כבר התחילו לספור לי את הדקות.
כל אותם ימים נהגתי להישאר ערה כל הלילה ולראות טלוויזיה ולישון רק במהלך היום, הרופאים לא הבינו למה אני כל היום ישנה. פיתחתי לעצמי תיאוריה שבמצב שהייתי, אם אני אלך לישון בלילה אז אני לא אתעורר בבוקר. כנראה שזה עבד, עובדה שאני פה היום מספרת את הסיפור שלי. אבל למרות מצבי הקשה החלטתי שלא מוותרים. פתאום קלטתי כמה גיל אוהב אותי והוא לא עוזב אותי אפילו לרגע אחד, והמשפחה והחברים, והבנתי שאני צעירה מדי בשביל למות ועוד לא עשיתי כלום עם החיים שלי והחלטתי לעשות את הכול בשביל לנצח, הבנתי שאני חייבת להיות אופטימית ולצחוק כמה שאפשר. אחי קנה לי ווידאו והביא לי טלוויזיה קטנה, עשה מנוי בספריית הוידאו וכל היום ראינו סרטי קומדיה וצחקנו, טוב, תחת השפעת מורפיום זה די קל. באחד הלילות, 02:00 לפנות בוקר ראינו את הסרט ארמגדון, בשלב מסוים התחלתי להתגלגל מצחוק, באותו קטע בסרט שבו שהאנשים של ברוס וויליס עוברים את המבדקים הפסיכולוגיים, מיד אחרי נדבקו כל שאר היושבים בחדר בצחוק מתגלגל (אמא, שני האחים שלי וגיל כמובן שלא עזבו אותי אפילו לרגע אחד). למחרת בבוקר החולים מהחדר הסמוך התלוננו "זה חדר בידוד זה, זה חדר בידור, כל הלילה הם צחקו ולא נתנו לישון" מזל שהאחיות והרופאים אהבו אותי ואמרו "כל עוד הם צוחקים אז אנחנו רגועים", האמת שהאחיות נהנו גם הן באותו הלילה, הם באלו לאכול איתנו פופקורן וראו קצת את הסרט. אבא שלי, אחותי, בני משפחה וחברים כל הזמן הגיעו לבקר. אמא שלי, גיל ואחי ליאור היו מסביבי 24 שעות. קיבלתי המון מתנות, כבר אמרתי שיש יתרונות בלהיות חולה סרטן?!?!
הדבר שהיה החשוב לי ביותר הוא לדעת כל הזמן מה קורה איתי, ביקשתי שלא יסתירו ממני מידע, הייתי עם יד על הדופק וכל הזמן ידעתי בדיוק מה קורה בגוף שלי עד הרמה והשליטה בכמות כדוריות הדם הלבנות שהגוף שלי ייצר באותו היום.
ניסינו לצחוק כמה שאפשר, לא תמיד היה קל, אבל זה עזר. כמובן שהיו רגעי משבר- שניים מהם אני זוכרת במיוחד. בגלל כאבי התופת שהיו לי לא יכולתי ללכת וגם לא לעמוד על הרגליים. באחד הימים/לילות בשעה 05:00 לפנות בוקר התיישבתי על המיטה והתחלתי לבכות "די נמאס לי, אני רוצה ללכת כמו פינוקיו, אני רוצה ללכת לבריכה" טוב, בכל זאת הייתי די מסטולית מהמורפיום. גיל ואמא ישבו המומים ורק אחרי כחצי שעה הצליחו להרגיע אותי. המשבר הנוסף היה ביום שהתחיל לנשור לי השיער, אני זוכרת שנכנסתי לשירותים וכל התחתונים שלי היו מלאות שיערות, קראתי מיד לאחות ושאלתי אותה, תוך כדי שאני מצביעה לכיוון המפשעה ושואלת "כאשר נושר השיער הוא נושר מכל הגוף? מכל כל הגוף???" וממשיכה להצביע לכיוון למטה, "כן" היא ענתה ואני מיד התחלתי לבכות. זה הרגע שבן חולה סרטן מבין שהוא באמת חולה. אפשר להתמודד עם הכול, הכאבים, ההקאות, השלשולים/ עצירות וכל תופעות הלוואיהקשות של הטיפולים, אבל הרגע שנופל לך האסימון שבאמת אכלת אותה, זה הרגע הזה. פאה בכלל לא באה בחשבון, ידעתי או יותר נכון חשבתי שזה מצב חולף ואחרי הטיפולים, כמו לכולם, גם לי יחזור השיער. או כמו שאישה אחת סיפרה לי "לפני הטיפולים והשתלת מח-העצם היה לי שיער יבש, פשוט מגעיל, ואחרי הטיפולים צמח לי שיער בלונדינימתולתל, כמו בילדות, והיה ממש שווה לעבור את כל זה רק בשביל השיער" בקיצור היה לי למה לשאוף.
כל הבדיחות הן על חשבוני, היה לי שיער ארוך, שטני, מדהים, רך כמו משי שלא רציתי לצבוע, כדי לא להרוס אותו, אהה.. וגם לא היה לי מיקרוגל וטלפון נייד כי זה מסרטן….
עברתי כשישה מחזורי טיפול של 21 יום, כאשר שבוע מתוכו זה טיפול כימותרפי שחלק מהזמן מקבלים תרופות 24 שעות ברציפות, אחת לשבוע הזריקו לי כימותרפיה לעמוד השדרה כאשר במקביל בדקו את נוזל עמוד השדרה לראות שהוא התנקה מתאי הסרטן. בקיצור, גרתי כמעט רצוף חצי שנה בסוויטה שלי במאיר, אם לא בטיפולים אז התאשפזתי בעקבות זיהומים שחטפתי, כמעט ולא ראיתי את הבית, רק מהחלון של הסוויטה. בחודש פברואר 2000 עברתי השתלת מח עצם עצמית בבית החולים רמב"ם ולפינלה בשבועיים הראשונים של חודש אפריל קיבלתי הקרנות לראש ולצוואר, גם כן ברמב"ם.
כל אותה תקופה היה מושתל לי בחזה צנתר "קטטר היקמן" (היה שחיין פרפר בריטי בשם היקמן) או כמו שאני כיניתי אותו "המתנה של חולי הסרטן". זה מעין וריד חיצוני שדרכו לוקחים דמים, מקבלים תרופות, כימותרפיה, נוזלים דם וכדומה וכל זאת מבלי לדקור את החולה. בחודש הראשון עד שיכלו להכניס לי את הקטטר, נראתי כמו נרקומן, כל הידיים מלאות חורים מהדקירות של המחטים והאינפוזיות. אני זוכרת את הרגע שחיכיתי שיוציאו לי את הקטטר, כי אז ידעתי שסוף סוף אני אוכל לחזור לבריכה. התערבתי עם אחי על כמה בריכות אני אוכל לשחות, הוא לא האמין שאני אצליח לשחות מעל 8 בריכות (200 מטר) ואני התערבתי שכן, שחיתי 800 מטר, השגתי את הזקנים בבריכה, אחרי זה שכבתי מעולפת שבוע במיטה, אבל ניצחתי בהתערבות.
השיקום:
אחרי הטיפולים הגיע שלב השיקום שאפשר להגיד שנמשך עד היום. נתחיל מזה שהיה צריך להחזיר את 8 הק"ג שירדתי כבר בתחילת הטיפולים מה גם שהכימותרפיה פירקה לי את כל מסת השרירים שלי. כאשר סיימתי טיפולים בקושי יכולתי ללכת, לקח לי חצי שעה ללכת חצי ק"מ, שלא לדבר על זה שהיו צריכים להרים אותי על הידיים כי לא יכולתי לעלות במדרגות. הבנתי שמה שיחזיר אותי לעמוד על הרגליים זה הבריכה. התחלתי להתאמן, בהתחלה פעמיים בשבוע הלכתי לבריכה ופשוט שחיתי, ולאט לאט התחלתי לחזור לעצמי והגעתי 3-4 פעמיים בשבוע לבריכה, ממשיכה להתקדם לאט לאט. במקביל עשינו הליכות, גיל ואני, וגם נכנסתי פעם-פעמיים בשבוע לחדר כושר, ידעתי שאני חייבת לחזק את עצמי ורק האימונים הם אלו שיחזירו אותי לעמוד על הרגליים. לקח לי 8 שנים להחזיר את המשקל ולבנות בחזרה חלק ממסת השריר שנהרסה, ועדיין אני עובדת על הבנייה שלה, וכמו שאמרתי לחברות שלי באותה תקופה "אפשר לאכול כמה שרוצים ולא צריך להוריד שיער", שנה שלמה אכלתי בעיקר גלידה.
אחד הנזקים הקשים ביותר שנגרמו לי מהטיפולים הוא בעיה שלי עייפות ותשישות. אני כמו השפן הזה של דורסל שרץ, רץ, רץ ובסוף נופל, צריך להטעין מחדש את הסוללות ואז אני חוזרת לתפקוד. גם היום אני יכולה לבלות יום שלם במיטה כי אין לי טיפת כוח לעמוד על הרגליים. והלוואי שזה היה הנזק היחידי. אני קוראת לתופעות הלוואי של הטיפולים, המתנות שקיבלתי: נתחיל מזה שהשיער לא חזר, אבל בסדר כי יש לזה הרבה יתרונות: אני לא צריכה לחפוף שיער אחרי כל פעם שאני בבריכה; לא צריך לשים כובע שחייה; שלא לדבר על החיסכון על שמפו/מרכך/ צבע לשיער וספר; וכמו שאחד הילדים אמר לי "איזה כיף לך, את לא יכולה להידבק בכינים", חוץ מזה שככה אני יותר הידרודינמית וחלק מהשחיינים בתחרויות חושבים שאני מורעלת ומגלחת את הראש בכוונה.
בעקבות ההקרנות לראש נגרם נזק רב. נתחיל מזה שבעקבות הפגיעה בהיפופיזה הגוף הפסיק לייצר הורמונים מה שהוביל מצד אחד לאוסטואופניה (וכפי שאני מגדירה, אני שנייה לפני אוסטאופרוזיס) ומצד שני אין ייצור של הורמוני המין, השחלות ניזוקו במהלך המחלה והטיפולים, כך שללדת אני לא יכולה. ישנה פגיעה במערכת העצבים, שמתבטאת בהרדמות של הידיים והרגליים, כאבי ראש בלי פוסקים באזורים שהוקרנו שלא מגיבים למשככי כאבים ורק טיפול עם קרח או הליכה לבריכה (המגע של המים הקרים על הראש), בימים שאני מצליחה לעמוד על הרגליים, עוזרים לי להתמודד עם הכאב. אהה, ואת העיניים גם כבר החליפו לי, עברתי ניתוחי קטראקט בשתי העיניים, ונראה לי שבקרוב אני אצטרך לחזור על התהליך. הריאות ניזקו בצורה קשה, כמה מהתרופות שקיבלתי פוגעות בריאות ובלב כך שבתום הטיפולים, תפקוד הריאה בקושי עמד על 50%, אך בזכות השחייה הצלחתי לשקם את הריאות והיום התפקוד שלהם עומד על כ- 100%. והרשימה לצערי עוד ארוכה ועם השנים בעקבות ההקרנות לראש מתגלים עוד ועוד נזקים. אבל איך אומרים, זה מה יש ועם זה ננצח.
במקביל לתהליך השיקום גם למדתי באוניברסיטה הפתוחה תואר במדעי החיים (ביולוגיה) שאותו התחלתי כבר בתקופת השתלת מוח-העצם, כי היה לי משעמם להיות רק חולה, וסיימתי את התואר בהצטיינות. לפני שחליתי למדתי ועבדתי בתחום של הרפואה המשלימה, בזמן המחלה התמחתי שנה ברפואה ואחרי זה היה לי חשוב ללמוד את הביולוגיה ולהבין מה קרה לי בגוף. כמו כן, התנדבתי שנתיים עם ילדים חולי סרטן וליוותי אותם באותה תקופה קשה.
החזרה לבריכה ולתחרויות:
אז כמו שרשמתי, מהרגע שקיבלתי את הO.Kמהרופא שלי חזרתי לשחות. אבא שלי שהיה שופט שחייה למעלה מ20 שנה היה אמור בשנת 2003 לשפוט בתחרות של אס"א (התחרות של האוניברסיטאות) והיה לנו הסכם שאני אחזור להתחרות והוא ישפוט בתחרות, כמו שהיה כשהייתי צעירה. לצערי אבי נפטר ב18/11/2002 ולא זכה לראות אותי שוחה ולא זכה לראות איך שיקמתי את עצמי וחזרתי לחיים. השתתפתי באותה תחרות, ובמשחי השליחים שבו הייתי השחיינית הרביעית (יחד עם מאיה פינקלר, אניה גוסטמלסקי ועוד שחיינית צעירה) נצחנו פעמיים בשליחים (חתירה ומעורב) קיבלתי מדליות זהב וגם מילגה על הצטיינות בספורט מהאוניברסיטה הפתוחה. בהמשך אותה שנה הצטרפתי לקבוצת המאסטרס של אורי סלע וחזרתי למעגל התחרויות. כיום את חלק מהאימונים אני עושה גם בעולם המים וגם בבריכה ליד הבית בכ"ס.
מאז שחזרתי לשחות התחרתי במספר רב של תחרויות, בארץ ובחו"ל: בארץ אני מתחרה בתחרויות המקומיות, הן בבריכה והן במשחי מים פתוחים שבמסגרתם השתתפתי בתחרויות למרחקים 2.5-6 ק"מ. בתחרות "משחה נדב", לזכרו של שחיין המאסטרס נדב שנל, התחרתי במשחה למרחק 6 ק"מ והגעתי מבין כל שחייני המאסטרס במקום ה11 הכללי ושנייה בכללי בנשים כאשר שחיתי את המרחק בזמן של שעה ושלושים דקות בדיוק. בחו"ל השתתפתי בתחרות מאסטרס מקומית בצ'כיה שבה זכיתי בארבע מדליות (2 כסף ו2 ארד), ירדו לי דמעות כאשר קיבלתי את המדליה הראשונה, היה רגע מאוד מרגש מבחינתי. השתתפתי פעמיים באליפות אירופה למאסטרס שבאחרונה (ספרד, ספטמבר 2009) ההישג הכי טוב שלי היה מקום 16 ב800 מטר חופשי בקטגוריית הגילאים 30-34 ומקום 20 ב400 חופשי ובמשחה מים פתוחים למרחק 3 ק"מ. השנה אני מתכוונת לנסוע לאליפות עולם למאסטרס אשר תתקיים באוגוסט בשבדיה.
מבחינתי המים זה הכול, חוץ מהשיקום המדהים שעברתי במים, שבאמצעותם הצלחתי לחזק את כל המערכות (לב, ריאה, מערכת החיסון ושרירים) השהייה במים היא כמו טיפול פסיכולוגי עבורי, שעה של שחייה במים מנקה את הראש, כל הצרות נשארות בבריכה. אני מרגישה ויודעת שבמים אני מתפקדת הרבה יותר טוב מאשר ביבשה. כך יצא שדבר הוביל לדבר ובשלב מסוים הבנתי שלחזור למסגרת חיים מלאה כמו בעבר אני כבר לא אוכל, היות והתפקוד היומי שלי ביום טוב עומד בקושי על 50% לעומת העבר, ולצערי הבנתי שאני לא אוכל למצוא עבודה חלקית בביולוגיה והחלטתי לחזור לבריכה. לפני כארבע שנים עשיתי קורס מדריכי שחייה ומאז אני מלמדת שחייה בעולם המים. העבודה עם ילדים היא מדהימה. בעבר עבדתי במשך 3 שנים כמטפלת בגן ילדים בקיבוץ ניר אליהו. אני מאוד אוהבת את התמימות שלהם, הכי מצחיק אותי זה שהם לא מצליחים להבין אם אני בן או בת "כי לבנים יש שיער קצר ולבנות שיער ארוך, אז מה את?". אין דבר יותר מספק מלקחת ילד שמפחד ממים ולאט לאט לעבור איתו את התהליך שבסופו, אחרי מספר חודשים הילד שוחה, כמו דג. כששואלים אותי במה אני עובדת, אני אומרת שיש לי את העבודה האידיאלית, בשיא הקיץ, בשיא החום אני בבריכה, משחקת עם ילדים ועוד משלמים לי על זה.
המשחה שלי:
אני שחיינית מאסטרס, אני גם מרכזת של ועדת המאסטרס באיגוד השחייה הישראלי. כאשר מדברים על שחייני מאסטרס הכוונה לכל אותם שחיינים שהם מעל גיל 21 ששוחים כיום בצורה חובבנית ומגיעים לתחרויות בארץ וחלקם משתתפים בתחרויות גם בחו"ל. בארץ יש מספר שחייני מאסטרס פעילים בני 70+ ואף קרובים לגיל 80. רוב שחייני המאסטרס מתאמנים כפעמים – שלוש בשבוע ושוחים באימונים מרחק של 2.5-3.5 ק"מ באימון. אני שוחה ארבעה אימונים בשבוע, כאשר בממוצע המרחק הוא 4 ק"מ לאימון כאשר אחד מהם הוא אימון נפח שבו אני שוחה 5-6 ק"מ כהכנה לכל אותם תחרויות מים פתוחים שאני מתכוונת להשתתף בהם.
השנה בחודש אפריל אני חוגגת שני אירועים מאוד משמעותיים עבורי, ב7/4 אני אהיה בת 35 (כשחליתי לא האמנתי שאני אגיע לגיל 25) ויותר חשוב, ב13/4 אני מציינת 10 שנים מאז שניצחתי את הסרטן. על מנת לציין את השבוע החשוב הזה החלטתי לעשות משחה צנוע של 35*200 מטר (7 ק"מ). ניסיתי לחשוב על משהו מאתגר. כבר לפני שנה אמרתי לעצמי שכאשר אני אחגוג יום הולדת 35 אני רוצה לציין את היום הזה במשהו שיהיה משמעותי עבורי וכמובן שיהיה מאוד מאתגר, אז בחרתי לעשות משחה של 35*200 מטר. אז זה נראה לי מאוד קשה וקצת פחדתי כי הכרזתי על זה בקול, אבל עם אימונים נכונים והעלאת עומס באופן הדרגתי אני יודעת שיהיה קשה אבל זה קטן עלי.
למשחה הזמנתי מספר חברים שלי שהם שחייני מאסטרס שיבואו לחגוג איתי את היום החשוב הזה. חלק מהתגובות שקיבלתי משחייני מאסטרס ששמעו על המשחה היו "את לא נורמאלית, אני שוחה באימון רק 3 ק"מ" אבל כולם הסכימו לבוא ומקווה שרובם יסיימו איתי את המשחה. הכוונה להזמין 35 שחיינים כי אני אהיה בת 35 וזה משחה של 35 פעם 200 מטר. האימון שתכננתי לאותם שחיינים הוא לא קל, אחד הדברים החשובים במשחה שכזה, כמו במשחי מים פתוחים, הוא לדעת לשחות בקצב קבוע, לדעת לשמור על הכוחות. כמו כן התזונה והשתייה במהלך המשחה מאוד חשובה. זה משחה שימשך כשעתיים שבמהלכו הגוף יוציא המון אנרגיה, כ1000-2000 קלוריות. כמו כן במהלך השחייה, כמו באימון ביבשה, מזיעים והגוף מאבד למעט הנוזלים גם מלחים ולכן השחיינים יצטרכו לשתות במהלך המשחה (מומלץ משקה איזוטוני) ולאכול, אם זה חטיפי אנרגיה, ג'ל אנרגיה ופירות יבשים.
המשחה מתוכנן להתבצע בצורה הבאה ולפי זמני יציאה משתנים:
10*200 על 3:30 דקות
10*200 על 3:25 דקות
10*200 על 3:20 דקות
ולקינוח 5*200 על 3:15 דקות
המשחה יתקיים ביום שבת ה10/4/2010 בשעות הבוקר בבריכה בעולם המים בגלילות.
