לפני מספר חודשים האיץ בי בני, דני, להשתתף בתחרות השחייה הארצית בוינגייט. למרות שאני פעיל בהליכה (סיימתי את שביל ישראל לפני 6 חודשים), רוכב על אופניים ושוחה בים, קצת חששתי מהאתגר. דני אמר לי "רק תקפוץ למים ואתה לוקח מדליה". זה עוד יותר הלחיץ אותי. בכל זאת, מכיוון שאני מכיר בכושר הגופני המצוין שלי ניגשתי לבדיקה האגרו-מטרית ולהדרכה עם דנה מעולם המים והחלטתי "לשחות על זה".
דני ליווה אותי לווינגייט ולבריכה והתרגשתי כמו ילד שהולך לכיתה א'. ישבנו בין חברי הקבוצה המאוד חביבה של עולם המים, שהתבררה בהמשך כקבוצה מגובשת ומפרגנת מאד.
הגיע תורי – מקצה 100 מ' חזה, אני עומד על המקפצה ומזנק למים. בשנייה הראשונה המשקפת נפלה לי מהעיניים ובעודי שוחה תהיתי אם אולי נפסלתי (אני הרי לא רואה אף אחד). למרות שנראה היה לי שלבריכה אין סוף, כמנהגי התמדתי ולבסוף לקצה הגעתי. הקפדתי לגעת בדופן בשתי הידיים והסתובבתי. רק לקראת סוף המקצה (100 מ' אני מזכיר לעצמי שוב) התחלתי לשמוע קריאות עידוד, "שמואל… שמואל…" – רק אז הבנתי שלא נפסלתי.
קיבלתי הרבה מחמאות וגם מדליית זהב לראשונה בחיי. למשחה 100 מ' חופשי כבר הייתי מוכן יותר, המשקפת נשארה במקומה וראיתי טוב לאן אני חותר ואף הצלחתי להגביר את הקצב ב-25 מ' האחרונים. כשיצאתי, כלתי סיגל ודני היו נלהבים וכך גם חברי הקבוצה, מהסגנון היפה והתוצאה הטובה. שוב התרגשתי לעמוד על הפודיום, פעם שנייה באותו יום, לעוד מדליית זהב. לקינוח, קפצתי למים ל-50 מ' גב והרגשתי כבר כמי שיש לו ניסיון. סיימתי עם מדליית זהב שלישית!!!
למרות (ואולי גם בגלל) שהייתי המתחרה היחיד בקבוצת הגיל שלי, הרגשתי מצוין, מאוד התרגשתי, במיוחד לאור השמחה וההתרגשות של בני דני.
אני רוצה להודות לדני, לאורי (עולם המים) ולכל חברי הקבוצה שעודדו אותי ותמכו בי לאורך כל הדרך. כעת דני מאיץ בי להירשם איתו לטריאתלון….
