ובכן, הכל התחיל במיה שלזינגר (מדריכת שחיה ב"עולם המים של אורי סלע"). אם לא הייתי מכירה אותה, לא הייתי משתתפת בצליחה הזאת. אני שוחה כבר מספר שנים. טוב לי במים. במים, אני מתנתקת מכל הטרדות ומשתדלת להירגע לגמרי. שוחה שלוש פעמים בשבוע באימונים של 06:00 ועוד פעם אחת לפחות, אם יוצא לי, בדרך כלל לבד.
כשמיה הגיעה לגיל 35, היא חגגה במשחה ה"ניצחון על הסרטן": 35X200 על 3:30. רציתי להיות חלק מהאירוע המרגש הזה ולחגוג יחד איתה. מיה הכינה תכנית אימונים מיוחדת למתקשים (35X150). האימונים לא היו קלים. כדי להתאמן למרחקים ארוכים צריך הרבה סבלנות ומשמעת. המשחה עצמו עבר במהירות ובקלות. הסקרנות למרחקים נולדה.
קראתי בפורום על חבר'ה שמתארגנים לשחות 21 ק"מ. הרעיון נראה מדליק אבל 21 ק"מ נראו לי מוגזמים. ביקשתי להשתתף ולעשות רק 10 ק"מ. למרבה הזוועה הוא הסכים וכך לא נותרה לי ברירה. מיה כתבה לי תכנית אימונים. אחרי כל אימון הייתי מדווחת לה איך הוא עבר והיא דאגה, תמכה, ייעצה ופירגנה. ידעתי שאוכל לעשות 10 ק"מ. באימון הארוך ביותר עשיתי כבר 8.5. איפשהו עמוק בראש החלטתי לנסות לסיים את כל המרחק – או יותר נכון, לשחות עד שלא אוכל יותר. בשביל מה? לא יודעת בדיוק. יש כל מיני סיבות: כדי לא להיות שונה מהקבוצה, כדי להצדיק את האמון שגדי נתן בי, כדי שמיה תתגאה בי, כי פחדתי לעלות לסירה ולחטוף מחלת ים כמו שחוויתי במחנה האימונים בקפריסין….
נכנסנו למים הנעימים של הכינרת בסביבות אחת לפנות בוקר, זוהרים מסטיקלייטים, אחרי לילה ללא שינה והתרגשות. ליוו אותנו קייקים וסירה. היינו אמורים לשחות בדבוקה, ולכל אחד הוקצה המקום שלו. עד אז מעולם לא שחיתי בדבוקה, ועוד עם אנשים שלא הכרתי את הסגנון והקצב שלהם. לקח לי לא מעט זמן למצוא את המקום שלי שם (ותודה ענקית לכל אלה שתרמו לי את כפות הרגליים שלהם לדארפטינג). אז איך היה לשחות 21 ק"מ? ארוך. מאד. לקח לנו יותר מ 10 שעות לעבור את המרחק. האימונים השתלמו: השחייה הייתה החלק הקל יחסית. לא שבירה פסיכולוגית (מה לעזאזל אני עושה כאן), לא שבירה פיסיולוגית (למרות שהשחמות והזרועות כאבו) ואפילו לא התכווצות שרירים קטנה של התאומים.
אחד הדברים המעניינים במשחה כל כך ארוך הוא ההתמודדות עם תחושת הזמן. הרבה פעמים באימונים אני חושבת כמה עוד נשאר(ככה זה כשצריך לספור מאות של בריכות). ידעתי שניסיון לעשות זאת כאן יהיה מסתכל. זה פשוט ארוך מדי . במקום זאת התכנסתי בעצמי. בלי לחשוב מחשבות ארוכות טווח התרכזתי בקיום שבשחייה: הקצב של התנועות, הרפיון של התנועה, הגלישה, הנשימות, הניווט. היה מרגש לראות את השינויים: החושך בהתחלה, הזריחה המדהימה, טבריה שלא נגמרת, ובסוף החוף שאליו שחינו ומשום מה לקח לנו המון זמן להתקרב אליו. אולי השחייה עברה לי רגוע כי התחברתי לתחושת הזמן הזו וזרמתי איתה.
בכל זאת אי אפשר בלי כמה קשיים. הג'לים, הברים והאיזוטוני עשו לי בחילה איומה, שנרגעה רק אחרי כדור אדוויל. כל 50 דקות עשינו הפסקה של כמה דקות לאכילה. אחרי 4-5 הפסקות לא הייתי מסוגלת להכניס לפה את הדברים האלה. כל מה שרציתי זה מיץ תפוזים קר. נאלצתי להסתפק במשקה איזוטוני חם. השכמות והזרועות כאבו לסירוגין – פעם ימין, פעם שמאל. והשבירה הגדולה הייתה מייד לאחר המשחה בגלל החום והצמא והעייפות. הרגשתי שאני עומדת להתעלף.
עכשיו, שבועיים אחרי, אני לא לגמרי בטוחה שהתאוששתי. עדיין כואבת לי הזרוע השמאלית, ויש לי פס מגוחך שמחלק לי את המצח לשני צבעים בגלל השיזוף של הכובע-ים. אני חושבת שהתאהבתי במשחים ארוכים. אני משוכנעת שגברת שלזינגר תהיה לצידי גם בעתיד. תודה מיה.
