ושוב הגיע שבוע התאוששות.
מוזר איך הוא תמיד מגיע לי מהר יחסית. לא מדי כמובן. אבל איכשהו תמיד מגיע שבוע מוקדם ממה שאני חושבת ומצפה שיהיה. וזו תמיד הפתעה משמחת ביותר!
האימונים חולפים ביעף.
לא קל חס וחלילה ואימוני הרכיבה טומנים בחובם בליל כה גדול של רגשות. אך שרירי השיכחה מתחזקים כמעט כמו הארבע ראשי ולמרות שתמיד יש איזו דרמה בסוף, כי פשוט כל כך כל כך קשה. אני מתאוששת במהירות מפתיעה ושוב כנראה אומרת, בקול ענות חלושה – תנו לי עוד.
למחרת רכיבה קשה של 4 שעות. נטו אלא מה? סיימנו בשעה שארוחות צהריים מתחילות ולי בראש כבר רצו מלא שאלות.. את הראשונה קל לנחש – למה? השאלות הבאות היו פחות או יותר באותו סגנון..
שבוע אחכ עוד שתי רכיבות סופש. אחת לא תובענית מדי בשישי אך את זאת של שבת כבר סיימתי בדמעות. אמיתיות חמות. מדוושת ובוכה. למה בוכה? פשוט כי קשה. פיזית. מנטלית. לא מצליחה להגיע לאנשים שאמורה להגיע אליהם. לא רוצה להגיע אליהם. מוותרת. כועסת. מתייאשת. גם לא מתרוממת אחר כך כשכל אחד מהם קורס בזמנו.. האכזבה מלא לעמוד במטרות מטופשות שאני מציבה לי. שאני מרגישה שמציבים לי. הניבה בכי של אגו. מלומדים אומרים שלא רק… בכי של קושי. כי פשוט כל כך כל כך קשה.
אפרטיף של 5 פעמים 20 דקות בגן עדן/עליה לנס הרים.
אולי.
אולי כי חודש הבא אמור להיות חודש שונה לגמרי.
זהו החודש שממנו הכי חששתי. מההתחלה. החודש של הפיק.
אני כבר יודעת כמה חשש יהיה שם, כשאפתח את התוכנית אימונים של חודש מאי.
אני רק יכולה לקוות שעצם זה שאני פוסעת בדרך הזאת כחלק מקבוצה. מדהימה. משובחת. של אנשים איכותיים ומאמנים מהשורה הראשונה,
והם האנשים שמזיעים איתי בדרך וממלמלים בסוף האימון את אותן מילות השתאות מהקושי (רק ששלי כמובן קצת דרמתיות יותר) תעזור אולי קצת אולי הרבה.
אז אמנם הם רובם גברים. חזקים ברמות מטורפות שיסיימו לטרוף חצי פרה ונמר עד שאני אסיים את התחרות שלי. אבל הדרך היא אותה דרך. רק שאני אהנה ממנה יותר (זמן).
ובמקביל יש את הכי חשובה – בת זוגי לארוע ענת (בובי) ושלר שעושה איתי את הדרך הזאת.
שמאשימה אותי ללא הפסקה, שרק בגלל שנגזר עלינו לישון יחד במיטה בדרך לאילת שנה שעברה, היא מוצאת את עצמה עושה את התחרות הלא שפויה הזאת לפני גיל 50.
ולמרות שלהזיע יחד יוצא לנו פחות, קשה לייצר קירבה גדולה יותר מזאת שאנו חולקות בימים אילו. ועוד עתידות לחלוק גם באותו יום מיוחד באמצע יולי. שאמור להיות בין היתר גם שלנו.
ולא אחת הדרכים הללו לא משתלבות. וזה יוצר קשיים. ודיסוננס. ומעל לכל בילבול גדול. לעיתים גם כעס. איש אחד אמר לי פעם שהוא לוקח ממני מרחק כי לא רוצה להיות לידי בתקופה הזאת שבה כל העצבים שלי יהיו חשופים. זה הרגיש לו מסוכן.
נכון לעכשיו. שבוע 14 לתוכנית. עוד 15 שבועות לתחרות, אני עוד לא מרגישה bridzilla. או התואמת התחרותית שלה trainzilla
אבל אני לוקחת לי את הזכות עוד להיות…