דרור כרמלי ואורי סלע טריאתלון תל אביב פעם ראשונה בטריאתלון ביחד
פתאום הרגשתי שהישבן שלי נתפס ,בצורה כזאת שאם אני לא נותן לו כמה מכות , אני לא יוכל להמשיך את הטריאתלון , (כן אני יודע זה לא נראה טוב, אני נותן לעצמי מכות בישבן ודרור מפדל מאחור J ) אחרי עוד ק"מ גם שריר התאומים נתפס קשה , עושה לי רעש מוזר, כאילו הוא אומר לי ( שריר התאומים ):"אם אתה ממשיך ברכיבה אני קופץ" ותמשיך בלי שרירי הרגליים, בלב אני חושב לעצמי איזה פדיחה , עוד מעט מגיע שלב הריצה ואני יהיה כמו איזה סמרטוט רצפה ודרור גורר אותי , למה לא התאמנתי יותר ברכיבה , למה ????
אבל דרור מחייך מאחור, שואל אותי שאלות על הנוף , על הרוכב הנוסף שעברנו , על הרוכבת שנראה שעושה עבודה יפה ( לי בקושי יש אוויר ודרור יודע בלי לראות שזאת רוכבת ולא רוכב ), אני מציין שהיא גם נראית טוב. בדרך אני אומר לעצמי ק"מ 1 בריצה אני מוכן לסבול ולסבול קשה רק שהשריר שלי יפתח , טוב נו בגלל שלא ממש התאמנתי ברכיבה אז 2 ק"מ , שיט מה יהיה בריצה ………. האם אני באמת יהיה על הגב של דרור ?
זה קרה ב- 10 למאי עשינו ביחד את טריאתלון תל אביב אחרי ½ שנה של אימונים משותפים ובעצם לימוד שחיית חתירה מ- 0 , דרור עשה את זה ועוד בים מאתגר במיוחד, צוות ההצלה פינה 12 איש מהים ודרור עדיין שוחה נשימה כל 3….. מתמודד עם גלי הענק, עם השחיינים שעולים עלינו, עם השחיינים ששוחים מולנו בקיצור היה שמח בים , אני שוחה רוב הזמן עם ראש בחוץ , מנסה ממש להגן בגופי על דרור, מגיע משחה נוסף של 300 שחיינים ואני מרגיש כאילו עוד רגע כולם עולים עלינו, הדבר הטוב ביותר הוא להמשיך לשחות ולא להתרגש ופשוט לתת להם לעבור מעלינו …. איזה לתת להם לעבור אחרי 2 מרפקים בראש, בעיטה בבטן , שיניתי במהירות אסטרטגיה , נצמדתי לדרור עבדתי חזק עם הרגליים ואיך שהוא השחיינים עברו, יצאנו לסיבוב נוסף של עוד 750 מ' ואז הכל עבר חלק , דרור שחה מדהים ואני חייב לציין שהוא שחה בלי לראות יותר ישר מרוב השחיינים שראיתי וכן ראיתי הכל כי הראש שלי היה כל הזמן בחוץ.
רצנו לכיוון האופניים , מלא עידוד וממש מחמם את הלב , בלב הבנתי למה אני בכלל עושה טריאתלון אחרי ש- 7 נשים לא עשיתי טריאתלון או יותר נכון אחרי ש-7 שנים שלא רכבתי בכלל פרט לגן השעשועים עם הילדים .
שכככככככככככככככככככולם ידעו את ההתמודדות המטורפת , היומיומית של אדם לקוי ראייה , שיעודדו אותם , שיתמכו בספורטאים הפארא אולימפיים ובעצם שיבינו שיש אנשים קצת שונים , עם עוצמות אין סופיות , אנשים מיוחדים , אבל הם לא רואים !!! ואם תחשבו על זה , זה אחת הלקויות שהכי קשה להתמודד איתם ודרור הוא נדיר , אין דברים כאלה .
אז כמו שאמרתי עלינו על האופניים ופה אולי הפחד הגדול שלי , לרכב ושהשרירים שלי יבגדו בי ויגידו לי שהגזמתי , רכבנו חזק כל הזמן , החיידק התחרותי שלי יצא החוצה ורציתי רק עוד ועוד, ההתרגשות שהרכיבה על איילון , כן "איילון" אם יש ספורטאים שלא מבינים את המשמעות של סגירת כביש ראשי למען הספורט ???? טוב אני התרגשתי שאין דברים כאלה , נהניתי מכל רגע ורגע אז מה אם הדופק בשמיים.
צוות הצילום הגיע ללוות אותנו , שיש מצלמה חייבים לחייך , אחרי שהם קצת נסעו קדימה הרגשתי כמה קשה לחייך לאורך זמן ולפדל בכל הכוח , הדופק שלי היה קרוב ל- 200, אני גמור ודרור כרגיל "קול " שחבל על הזמן מפדל בכוח ומחייך.
יצאנו לריצה והכל היה ממש צמוד היינו צריכים לרוץ ממש קרוב , השרירים שלי צועקים "הצצצצצצצצצייייייילו"
ממשיכים לרוץ בשביל ממש צר, פתאום את מבין כמה קשה ללקוי ראייה לרוץ ככה , המזל הוא שאחרי 400 מ' הכל נפתח ואפשר להתחיל להינות מהריצה ולא חייבים לרוץ יד ביד.
האדרנלין גרם לי לשכוח מהכאב בישבן והתאומים ודרור כמובן ברוגע המדהים שלו מתחיל להינות שוב , לשאול שאלות ולהחזיר את החיוך לפנים.
ה-2 ק"מ הראשונים היו בהחלט קשים , אני מאמין שגם לי וגם לדרור אבל זה הדהים אותי כל פעם מחדש את הקלילות של דרור, כל פעם שהיה לי קשה אני רואה את " האיילה" שבו ואין לי מילים , אין צורך בשום תוסף תזונה לשחרר את השרירים אלא רק לראות את דרור וכל הכאבים עוברים.
לקראת הסוף ביקשנו שישפכו עלינו מים והבנות הנחמדות עשו את זה בשמחה , עידוד של כל קבוצות הטריאתלון ואנחנו ממש לקראת סיום, מגבירים קצב ושמים ספרינט שכל הזמן מלווה אותנו אחי בן סלע, מצלם מחייך ומעודד.
טוב אומרים שתמונה שווה אלף מילים אז סיימנו , חייכנו , לקחנו מקום ראשון , צחקנו בלי סוף
ואני בלב אומר לעצמי , חנוק מבפנים עם אדרנלין מטורף , איזה אדם איזה זכות גדולה יש לי ללוות את דרור כרמלי , איזה זכות ענקית נתנה לי ,איז'ו שלהב שקישר בינינו לפני כמה חודשים ואילנית יורמן שתומכת ומקדמת
את הפארא אולימפי , איזה אנשים , איזה חוויה
