מכירות:073-7579019
כל נושא:03-6992995
 |  כניסה ללקוחות  |  EN

שלושה שבועות לפני…

פורסם בקטגוריה: טריאתלון ,
פוסט שנכתב ולא הועלה שלושה שבועות לפני.. שלושה שבועות לפני, ואני מתחילה לחוש אי נוחות ומתח. מסיימת שבוע התאוששות שהגיע לאחר מחנה אימונים שסיים את תקופת אימונים של ארבעה חודשים לחצי איש ברזל באילת. ארבעה חודשים שבהם ניסיתי לעשות בדיוק מה שכתוב היה בתוכנית האימונים הקבוצתית ולקוות שזה יעזור. יעזור למה? להתחזקותי כמובן. התחזקות זה שם המשחק וזו מילת המפתח. תשאלו את כולם בעולם הזה של הספורט – אם אילו האולימפים, המקצוענים, החובבנים והמכורים, מה כולם מחפשים? להתחזק. בדרך לשם כמעט הכל קביל – נפרדים מקילוגרמים, מהמון שעות שינה, מהמון שעות ערות, מחברים.. ממשפחה. מארגזים של כסף והכל בשם אותה מטרה עילאית – להיות חזקים יותר. ספורטיבית כמובן. כל אחד בתחומו. לנו הטריאתלטים – שפר עלינו מזלינו ויש לנו שלושה תחומים להתחזק בהם. ו..וואלה? זה לא תמיד קורה אותו דבר…. כך מצאתי את עצמי מתחזקת בתחום האהוב שלי (מאוהבת בו לחלוטין עדין) – הריצה. מתחזקת מאוד בתחום החביב עלי, שהאיר לי עיניים מהיום בו עליתי על מסלולו – הרכיבה. ומדוכדכת עד מאוד מתחום השחייה בו אני עומדת במקום חודשים. כמובן כל עוד אני לא הולכת לאחור. מה שבטוח – מתחזקת – אני לא! מחנה אימונים זו חוויה בלתי רגילה. כשלושה ימים בהם עסוקים ב 2-3 אימונים עצימים למדי, ליום. מוקפים באנשים, שרוטים פחות או יותר באותה מידה, ובעלי פחות או יותר אותה מטרה. וכולנו התכנסנו יחד על מנת לתת את הפוש האחרון במשימת ההתחזקות הנוכחית. ואז אפשר יהיה סוף סוף קצת לנוח. אני מקווה.. הגענו 45 איש ואשה (טוב, נשים היינו רק כ 8), לעיר האורות ערד, ולנו במלון שלא יאמן אבל היה בתפוסה מלאה ולא בגללינו.. לצערי נאלצנו להתאמן גם בשחייה, מה שהסב לי צער רב אך לא מספיק בשביל שלא אגיע לאימונים. אז הגעתי. וסבלתי. מה שכן, לפרקים, מצאתי את עצמי שוחה כאחת האדם במסלול עם אנשים נוספים. וכן, זה קרה בפעם הראשונה בערד… היות והישראמן מאופיין במסלול רכיבה אימתני של עליות עליות עליות וקצת ירידות. התאמנו הרבה מאוד על… כמובן – עליות. למשל את העליה לערד מים המלח, שגם הרכבים שלנו תמיד נאנקים מהקושי – עשינו גם עשינו. ולא פעם אחת. היות והישראמן מאופיין גם ב 12 ק”מ של ריצה בירידה, לא היה קשה למצוא מלא ירידות בערד (אבל היה מאוד קשה למצוא מישור), ולצערינו עוד לא הומצאה הדרך לרוץ רק בירידות בלי להזדקק לעלות אותן אחכ (לא שמעו על מסועים כמו בסקי??) וכך נאלצנו גם לרוץ בעליות ואמנם אני דוגלת באימרה “העליות הן ידיד”, אבל אני דיברתי על עליות באזור השרון. משהו כמו כפר סבא. אולי רמת השרון. לא העליות בערד. ובטח לא העליה לערד מכיוון מצדה. אז טחנו עליות. בריצה ואופניים. אחד המתאמנים שלא מין הקבוצה מילמל משהו על כך שבעולם המים מתאמנים לטראנס אלפ, וכך זה בהחלט הרגיש. יש משהו במחנה אימונים שנותן לך עוד ועוד כוח. א. מלא אנשים סביבך נמצאים באותה סיטואציה שלך. סובלים. מתקשים. מקיזים דם כמו שאני אוהבת להגיד, ו… ממשיכים. שמים קרח על הברכיים הכואבות. עושים מתיחות ומגלים שרירים שנתפסים בצורה שגורמת פשוט לצעוק, מעמיסים צלחות בפחמימות ושומנים ולא בוחלים בשום טעם, הולכים לישון בתשע גג עשר. והכי חשוב – מחייכים. למצלמה. אחד לשני. ובטוח אח”כ – כשנזכרים. כשניסיתי ברגע מטופש קצת, להעביר את הסבל לכמה מחברות העבודה שלי, הן שאלו מוכות תדהמה – אז למה את עושה את זה? ושוב אני לא מצליחה להסביר. האם זו תשוקת ההתחזקות שדוחפת אותי לחבק את הקושי? האם זו המחויבות לסיגנון החיים? למטרה שהצבתי לי? האם זה הפחד? לוותר? על המטרה הגבוהה גבוהה שניצבת מאחורי המטרה הנוכחית? או שאולי באיזשהו מקום סמוי אני תכלס נהנית לסבול (כמו שאמא שלי נוהגת להאשים אותי), מה שכמובן לא נכון כהוא זה, אבל אולי אני אוהבת להיות האדם הזה, שיכול לו. לסבל. שעומד בפני האתגר. ואפילו לא רע. ומנצח את הקושי ומגיע לקו הסיום. קו הסיום – כמה אני חולמת עליו. כמה אני תוהה איך זה הולך להיות. והרי זה כ”כ כ”כ קרוב. ממש מעבר לפינה? האם יהיה לי כוח לרוץ אחרי הרכיבה הכה מאתגרת? האם אעוף לי בירידות כמו בשנה שעברה? איך אשרוד את ה 9 ק”מ שיוותרו לי אחרי הירידה? וזה כמובן אם אני מתעלמת מהפחד מהשחייה. עם חליפה. שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לנסות מרוב פחד. עוד שלושה שבועות…
טריאתלון - הכנה לישראמן