מכירות:073-7579019
כל נושא:03-6992995
 |  כניסה ללקוחות  |  EN

כמה. כמה אהבה

פורסם בקטגוריה: טריאתלון ,
 http://www.youtube.com/watch?v=Y0KxZz5k-RE …תתארו לכם באמצע יום יפה  שמיים מעליכם, האהבה איתכם  כן, ככה זה קרה, לפתע היא אמרה …”
 
במאי אשתקד השתתפתי כמעט בעל כורחי ברכיבת אופניים “עינת – אילת” של חברים מעולם המים ומצטרפים אחרים. למה בעל כורחי? כי לא חשבתי שאני מתאימה לכזה אתגר. הניסיון שלי היה רכיבות שבת של 3 שעות ומרתון, חודש וחצי קודם לכן. 
מוכנה לאתגר? בטוח לא הייתי (80 ק”מ היה המספר הגבוה ביותר שהספידומטר שלי ראה)
ואחד החששות שלי היה שכל האנשים בחבורה נראו לי חזקים מאוד. חלקם מברזל, אחרים עוד רגע, והשאר סתם שמעתי בשיבחם. 
בנות כמובן היו ממש מעט. את רובן הכרתי. אחת מהן השם שלה היה לי מוכר מרחבי הפייסבוק. במציצנות המאפיינת אותי חקרתי עוד קצת אודותיה מהתמונות בפייסבוק והחלטתי שהיא שייכת לחבורה החזקה. פודיומיסטית קשוחה תייגתי אותה והמשכתי בחששותיי.. 
 
המסע החל והיה מופלא, התחלקנו לשתי קבוצות – החזקים והאימתנים ובסופו של אותו יום מצאתי את עצמי איתה בחדר. להפתעתי אף נאלצנו לישון באותה המיטה הזוגית. 
וכך בלילה, מוצפות באינרגיות של אותו יום, מצאנו את עצמינו מקשקשות עוד ועוד ומתקשות להירדם. הכי לא קשוחה שיש 🙂
מאז נהננו לעשות טיזינג לכל סובבינו ואמרנו לכולם: “הכרנו במיטה“.
למחרת ברכיבה לא נפגשנו כמעט והיה דרוש עוד מפגש אקראי ברכיבת שישי בבני ציון כדי שנחליף טלפונים. 
ככה זה בנות. לא נותנות בפגישה ראשונה..
 
הקשר נשמר ונבנה לאיטו, וחודש וחצי אחר כך בשעה שהחל הלובי המטורף לנסיעה לרוט, היא כבר נסחפה לתוכו יחד איתי, שתינו מפוחדות, לא מאמינות שזה קורה לנו, היא חשבה שזה יקרה לה רק עוד 8 שנים. אני חשבתי שזה לא יקרה לי לעולם. שתינו התנחמנו בעובדה שניתן לבטל את כל השטות הזאת בפברואר.
ולדרך יצאנו.
 
הקשר הלך והתהדק. חיש מהר מצאנו כינוי חיבה דביק זו לזו ואחרי זמן לא רב היה ברור – זו אהבה.
בדרך אל החצי באילת לא זכינו הרבה להתאמן ביחד אבל ברוחינו היינו שם תמיד אחת בשביל השניה וכמובן גם תמיכה מורלית מחוץ לשעות האימון. 
 
אחת הסוגיות הקשות והכואבות שהיוו את נקודת המשבר הכמעט יחידה שלנו בקשר היתה רכיבות השישי. 
בצאתינו לדרך, הבטחנו זו לזו שננסה את רכיבות שבת הארוכות לעשות בימי שישי על מנת לנסות שלא לפגוע (או לפגוע פחות) בשבתות המשפחתיות.
האתגר התגלה כלא פשוט בכלל ברגע שגילינו שכל חברינו למטרה קצת שכחו אותנו בבית, פתחו קבוצה זיכרית, ואנחנו נשארנו קצת לבד. בדרך למטרה כל כך גבוהה שברור היה שהאימונים הולכים להתארך עוד ועוד.  
מדי שבוע ככל שיום שישי הלך והתקרב, התחיל המתח לחדור למערכת שלנו, ומצוקה גדולה עלתה. 
עם מי נרכב? האם נרכב? (בשישי) או ניכנע ונרכב בשבת (ונסתכן בהגעה לתוך ארוחת הצהריים)? לי תמיד היתה האופציה של הקבוצה שלי. היא חששה לרכב איתנו כי עולם המים ידועים באימוני הצהריים שלהם. אני חששתי להתנתק מהקבוצה כי פחדתי לאבד מהעצימות של האימונים שם. והיא טענה בתוקף שעצימות כזאת אינה נחוצה לנו באימונים למרחק הארוך.
היו שבתות שהצלחנו להמיר.
היו הרבה יותר שלא. 
 
העובדה שאני שייכת לקבוצה שמתאמנת לתחרות איש הברזל ברוט והיא נשארה בנאמנותה לקבוצתה, הקשתה עלינו לא אחת. אבל אחרי שהגיע פברואר, ולא ביטלנו את השתתפותינו בתחרות, החלה זליגה איטית של זוגתי אל עבר קבוצתי. ואושר גדול עוד יותר חדר למערכת. 
 
בתחילה חלקנו חלום. לעשות יחד את התחרות כולה. יד ביד, באושר גדול ושימחה,להגיע יחד אל קו הסיום. 
לא היינו לגמרי סגורות על זה אך החלום היה מתוק ונעים מאוד. היות והיו מלווים אליו חששות רבים ופוטנציאל מתח רב. החלטנו בסוף להסיר אותו ולהתעורר ממנו. כדי לא להכניס מתחים נוספים ליום ההוא. למרות ששתינו עוד גונזות חלום שהחלום יתגשם מעצמו…
 
בצעד קצת מהפכני בחרנו לבסוף באקט אגואיסטי או הכי לא, שאנחנו רוצות לנסוע בגפינו. שאנחנו כל מה שאנחנו צריכות שם ושיחררנו את בני זוגינו מללוות אותנו בתחרות.
 
תארו לכם למצוא בת זוג (לדרך). חברה. אהובה. שחולקת איתכם את המסע הגדול ביותר שלכם באותה תקופה.
תארו לכם אהבה לחברה, שרק הולכת וגדלה.
קשר שבו אפשר להיות בדיוק בדיוק בדיוק – מי שאתה. 
קשר שבו אתם מצחיקים אחת את השני/ה ללא הפסקה. 
קשר שבו הוסרו המחיצות ושום דבר לא נותר – unsaid.
כזה הוא הקשר של בובי ושלי .
 
ענת ושלר האחת והיחידה.
הפודיומיסטית הלא קשוחה שלי. 
לא יודעת איך הייתי עושה את כל זה בלעדיך!
מה שבטוח – הייתי נהנית כל כך הרבה פחות ממה שאני נהנית בדרך איתך…
יאללה, זה כבר שלנו. 
בואי נלך לעשות חיים באהבה. 
 
“,,, תתארו לכם אותנו מגשימים את כל החלומות….”
 
 ותודה ליוסי דורון ואיל פרל
הם יודעים למה