עוד 34 שעות זה קורה.
קו הזינוק ההוא מלפני שנה, ממנו כה יראתי. ואני עומדת שם – רועדת מקור ומפחד, חליפת גומי שחורה, כובע ים בצבע אחיד, כאלף איש מסביבי במים.
אור ראשון עולה. וקר.
10 9 8 7 6 5 4 3 2 1
ציפצוף הצופר החזק ומתחילים לשחות…
אין דרך חזרה.
שלוש מטרות הצבתי לי בחצי איש הברזל הראשון שלי:
- להצליח להסיר מעלי את החליפה ביציאה מהמים (מטרה נעלה כי זה אומר שסיימתי את השחייה וגם שהצלחתי להסיר את החליפה שזה ממש לא טריוויאלי כפי שגיליתי בפעם היחידה בה נאותי לנסות ולשחות עמה בים).
- להגיע עם מספיק כוחות לריצה, מה שאומר שאתחיל לרוץ ועדין ארגיש שיש לי זוג רגליים ולא זוג מטילי ברזל כבדים. ואם אפשר לעוף בירידה כמו בשנה שעברה – הללויה!!
- יש איזו תוצאה שאשמח לרדת ממנה. אני קוראת לזה סאב אמו, כי זה לא באמת חשוב לחצי איש ברזל הראשון שלי, אז נעזוב את זה לעת עתה.
אלו הן שלוש המטרות שלי.
אבל יש באמת עוד מלא: שלא יתפרקו לי האופניים, שלא אתפרק באופניים, שלא תהיה לי כל חבלה באופניים, שלא אטבע במים, שלא אסבול במים. שאבין סוף סוף מה הבטיחו לי כולם לגבי נפלאות חליפת השחייה בכלל והים האדום בפרט, לשמוע את השירים הנכונים בפלייליסט שלי במקומות הנכונים, לצחוק במקומות הנכונים, לבכות במקומות הנכונים, לפגוש את אהוביי שלוש פעמים במהלך הריצה, לפגוש עוד מלא אהבות אחרות בדרך. לאהוב את הדרך. לאהוב את זאת שעושה לראשונה את הדרך. לדעת שהכל היה שווה ולדעת מה הלאה אני רוצה שיהיה…
