073-7579019
 |  כניסה ללקוחות  |  EN

ויה דולורוזה שלי

פורסם בקטגוריה: טריאתלון ,לקוחות מספרים ,
כשאני פוסעת לי לאט ובשפיפות לכיוון הבריכה בפולג, ממש כמו ישו בויה דולורוזה, אני  תוהה – איך זה קרה לי בעצם.. איך הפכתי להיות האדם הזה שמקבל בכזה שיוויון נפש  והכנעה את הדברים האלה שעושים לו, תכלס, די רע…? לאימוני השחיה, חייבים להודות אני מגיעה בדיכאון. אחוזי הדיכאון מתחילים לעלות בגופי ככל שמתקרבת השעה. הנסיעה לפולג תמיד היתה ממש נוגה ועגמומית ואז יש את הצעידה הזאת, בשביל הפסטורלי הזה של הכניסה, שמביאה אותי אל המקום הסה”כ יפה הזה, מלא קולות צהלה של ילדים או פיכפוכי ידיים של מבוגרים, אותה אני עושה ממש כבר ממש בדיכאון. סיפור אמיתי. כשאני במים זה כבר סיפור אחר. סיפור מלחמה. אני נלחמת בבריכה, נלחמת בתנועות, נלחמת במחשבות הרעות שלי שמאיימות להטביעני. כבר היתה תקופה שחלק גדול מזה היה מאחוריי. התקופה של הקפיצה, בה הפכתי מטריאתלטית שחיינית חזה ושחיינית חתירה למרחקים קצרים (שלא עולים על 50 מטר) לטריאתלטית שחיינית חתירה שמגיעה לבריכה. נאבקת. ואחרי הרבה מאוד זמן (של אימון) גם מצליחה. הייתי מסיימת את האימון ככתוב. אמנם בימים אחרים מהקבוצה. בנתיבי שחייה משלי. כמובן בזמנים אחרים. ומעל לכל – בקצב שלי. הרי  מההתחלה אמרתי שאני לא מעוניינת לדעת לשחות מהר. אני רק רוצה להיות מסוגלת לשחות את המרחק. בהינתן הבעיה הפסיכולוגית הקשה שסיפחתי לי לגבי המים (ועד היום אני משוועת לקבל אישור לגביה) היה ברור לי שזהו אתגר מספיק גבוה ובהחלט מספק. ראיתי את כולם עוקפים אותי באימונים, כולל קשישים וישישות וניסיתי לשמוח על כך שלפחות אני גומעת את המרחק. שמעתי בווטס אפ את בליעת הרוק של הירשי כשהודעתי לו  את תוצאות הטסטים שלי, שקבעו את זמן ה T שלי וקיוויתי שלא לאכזב ברגע האמת. גם ידעתי שהוא אופטימי לגבי זמני השחייה שלי ברוט וניסיתי לאטום אוזניי למישמע התערבויות שהיו בנושא הזמנים שלי ברוט ולהיות אופטימית גם אני. אז ניסיתי. נקודת השבר הבאה הייתה משחה פוסידון. בלי לחשוב מעבר לשניה היה ברור לי שאם יש משחה, והוא של עולם המים, והוא במרחק אותו אני מתעתדת לעבור אוטוטו באילת, אזיי אני שם!! גייסתי את בן זוגי האהוב, שחזר לשחות אחרי שנים, לאחר שהבין שנוכחותו באימוני השחייה שלי, כמתאמן במקביל, גורמת לי לרחם על עצמי קצת פחות,  והתייצבנו קפואים אך נחושים כדי שיזרקו אותנו בלב ים ונתחיל לשחות חזרה. היתה יומרה יפה שהוא מדי פעם יעצור ויחכה לי. אז הייתה… היה בגדר הבלתי אפשרי למצוא מישהו בים הגדול הזה עם הגלים הקטנים קטנים אך מעצבנים מעצבנים. שלא הפריעו לאף אחד נראה לי. חוץ ממני כמובן.. כן. היה חווייתי. מה שכייף בלשחות בים, כשיש מטרות ברורות מול העיניים, וכשלא שוחים בכיוון המנוגד להן, זה שאתה רואה את היעד מול עיניך, ולך רק נשאר לגרוף. ולהתקדם. אז אמנם זה היה לאט לאט, אבל המטרה התקרבה. יאכטה אחת, יאכטה שניה, והנה אני בדרך לקו הסיום. מנסה להאיץ קצת לקראת הסוף (בהיותי שומרת כוחות ידועה) ואז הולכת לי בנחת לשער הסיום. אף אחד לא מודד לי זמנים, נכון? אז זהו, שלא בדיוק. שי היה שם ומדד את הזמנים שלו, ועל הדרך ידע להגיד לי שהגעתי 12 דקות אחריו. וכל זה היה מתוך שמחה והתפעלות אדירה שהנה עשיתי את זה. והנה שחיתי 1.9 ק”מ בים שהיה לא פשוט, וכמובן על הקפיצה האדירה שעשיתי בכמה חודשים. אבל אני כבר לא הייתי שם. אני הייתי תקועה במספרים, והמספרים היו לא מלבבים. מאז ומתמיד ידעתי שאני בחורה של מספרים (ואחרי שסיימנו לצחוק על הקונוטציה, אפשר להתקדם). תמיד ידעתי לתת כבוד למספרים, להילחץ מהם. מספר השנים שנקפו מהיום בו הפכתי גרושה ועדין לא מצאתי את שביקש לבבי, כמות השנים שטסו כבר 41 פעמים והפכו אותי לאשה מבוגרת של ממש.. המעבר לספורט הפך את העיסוק במספרים קצת יותר מקובל. אנשים משווים תוצאות, מהירויות, מודדים זה את זה על סמך המספרים. שם היה לי נוח, הרגשתי בבית. המספרים גם היו יחסית לטובתי. אמנם לא הייתי או נהייתי רצה של 42 דקות ל 10 ק”מ, אבל בהחלט נהניתי לגלח 10 דקות תוך שנה ולהפוך להיות סאב 50.. ואז כשהגיעו המספרים בבריכה נהיה לי רע. ניסיתי  להתעלם, ניסיתי להתנחם. ואם בבריכה זה היה עוד בקטנה.. בים, כמו בים, זה נהיה בגדול!!! הזמן שלקח לי לשחות את אותם 1.9 ק”מ ארורים, קצת שבר אותי. במקום לשמוח שהנה עשיתי את זה. תוך כמה חודשים עליתי מ100 מטר ל 1900, שאין יותר חשש האם אהיה מסוגלת לעמוד במרחק של החצי איש ברזל. כי אני כן!! אני שם. ולגמרי. לצערי, אני רק ראיתי את המספר ולא היה מה לאהוב לגביו. וכמו על גבי חבל דק, ברגע שהמבט לא מיושר קדימה, אלא קצת שפוף או מוטה, פתאום מתחיל החבל להתנדנד, פתאום אני מתחילה להתנדנד. פתאום במקום לנוח רגע על זרי הדפנה או לחייך בשיכרון ההצלחה, המטרה שסומנה ונכבשה, הייתי עסוקה שוב בלא להבין איך?? איך אני שוחה כל כך כל כך לאט?? וכן, שוב, לתהות מה הבעיה הגופנית שמונעת ממני להתקדם אפילו קצת יותר מהר… אני שאמרתי שכל רצוני הוא להיות מסוגלת לגמוע את המרחק. פתאום מעזה לרצות קצת יותר ובהיעדר יכולת, לעת עתה, עוד מרשה לעצמי להיכנס לדיכאון בגלל זה. המטרה של לעמוד בזמנים (בקאט אוף של השחייה) הפכה למטרה של לחתוך בזמנים. התחרותיות שלי, ההישגיות שלי, שוב מרימות את ראשן. המכוער? ואני שוכחת שהמטרה בפני עצמה היא מטרה יפה. לשפר. ולהשתפר. להשיג ולעמוד ביעד. הסביבה חושבת שאני מסוגלת ליותר. לעשות את זה בזמן שכרגע הוא הזוי בעיניי. ואני, כידוע, בחורה המושפעת מהסביבה, הרי זו אותה סביבה שחשבה שהתואר “איש ברזל” יכול להתלבש טוב גם עלי, כי אני כבר קצת מברזל בכל תחום אחר שבחיי. זו אותה סביבה שהחמיאה לי מצעד הריצה הראשון שלי ובטח ובטח מהפידול הראשון של האופניים. הסביבה מחמיאה לי ואני מוחמאת וממשיכה. הרבה פעמים כששואלים אותי איך הגעתי למקום של הספורט הזה, אני אומרת שהתחלתי ואז ראיתי שאני יחסית טובה, אז המשכתי. וזו האמת לאמיתה. לא הייתי מצטיינת אף פעם. פשוט יחסית טובה. ולכן, כשאני פוסעת במסלול הויה דולורוזה שלי, אל המקום בו מעל לכל אני יחסית לא טובה. המחשבות שלי הן מחשבות לא טובות בעליל. אם כבר הייתי במקום בו בזמן השחייה בבריכה עשיתי דימיון מודרך ודימיינתי עצמי שוחה בתעלה שם ברוט, ושוחה ושוחה ושוחה, שעתיים תמימות. חזרתי לא לראות קדימה ממטר, ורק לחשוב איך אין מצב שאני שוחה 4 ק”מ… ובטח שאין מצב שאני שוחה 4 ק”מ בפחות משעתיים… אז המטרה שלי לחודש הקרוב. היא קודם כל להיפטר מהמחשבות הרעות, ואז אולי לשחות מעט מעט יותר מהר.
משחה פוסידון

מחייכת כי נגמר פוסידון וכי אין לי שעון 🙂

לקוחות יקרים, ביום הבחירות הסניפים שלנו סגורים למעט סניף אקטיב שפתוח עד השעה 16:00