073-7579019
 |  כניסה ללקוחות  |  EN

איך זה קרה לי בכלל?

פורסם בקטגוריה: טריאתלון ,
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא יכול לעשות איש ברזל.
איך זה קורה בעצם?
הרי אני כאחת האדם. עד לא מזמן הייתי בחורה. כבר לא ככ צעירה. אמא לשני בנים מתבגרים. גרושה. קשת יום כמו שנהגתי לכנות את עצמי (סתם בשל ריבוי פעילויות וימים שלא נגמרים)
נכנסתי לעולם הספורט לפני שנתייים וחצי, למה? כי יכולתי.
נכנסתי לעולם הטריאתלון לפני שנתיים, למה? כי נפצעתי.
איש ברזל היתה קומבינציית מילים שרק אוזניי הכירו (בעל של חברה טובה מארה”ב עשה כבר כמה והייתי בטוחה כי הוא אחד מיחידי סגולה) ולהבנתי זה היה משהו ששקול למר עולם.
מה גדולה היתה תדהמתי שבמהלך היטמעותי בקבוצת המתאמנים של אנדיור (שם התחלתי את דרכי) נתקלתי בעדת אנשים, נורמלים לחלוטין, למראית עין, חלקם אף לא נראים כספורטאים, כולם מכונים – הברזלנים, או אנשי הברזל, וכולם עושים אימונים ארוכים יותר. הרבה יותר. ומתכוננים לדבר הזה שנקרא איש ברזל.
איזה פלא
במחנה האימונים הראשון שיצאתי אליו הם היו בהמוניהם. עושים את החידוד האחרון ביותר.
אנשים בשר ודם.
רגילים לחלוטין.
שיום אחד הסתובב להם בורג בראש והם החליטו שהגיע הזמן.
לחלקם זה הגיע מהר ממש. אחרי שנה בספורט.
לחלקם לקח בין 5 ל 10 שנים.
אבל כולם הקדישו את הכמה חודשים האחרונים של חייהם למטרה הזאת.
והנה הם כמעט שם.
את תחרות איש הברזל אוסטריה של אותה שנה, כבר העברתי צמודה למחשב. גיליתי שניתן לעקוב אחריהם עם פלאי הטכנולוגיה. לצפות בהם מסיימים. התרגשתי בשביל כל אחד. הערצתי וקינאתי בכל אחת.
והתחלתי להתחבר לנושא.
מרחוק כמובן.
הפנמתי את המרחקים ההזויים.
שאבתי סרטי השראה.
חשתי את צביטת הקינאה בליבי.
רציתי להיות כזאת.
רציתי להיות שם.
אך ידעתי שאין מצב.
זה לאנשים עם סגנון חיים אחר. שיש בנזוג שמאפשר בבית. שלא הכל (שם בבית) סובב סביבם. שחייהם אינם קשים (טוב נו, לא קלים) גם ככה. עוד לפני הבטונדה הזאת שמונחת על שיגרת יומם.
אילן פריש שהיה המאמן שלי, אמר לי באותו מחנה (בעודנו מטפסים על הגלבוע ואני מפתיעה בנחישותי למרות ותק של בקושי חודשיים) “יאללה 2013”.
הוא התכוון איש ברזל כמובן.
אני צחקתי צחוק עז במעט החמצן שעוד נותר בי.
היה לי ברור מעל לכל דבר שאין שום מצב שזה יקרה.

בקיץ שנה אחר כך יצא לי להתלוות לאותה חברה מארה”ב ובעלה שעשה עוד תחרות איירונמן לתחרות.
כמה קינאתי בהם, הגיבורים, שחלפו על פני בדרך לקו הסיום.
הצביטה כבר היתה כבר עזה יותר. מוחשית. הסתובבתי בעיירה ופשוט קינאתי בכל האנשים ששם כי הם קשורים היו איכשהו לתחרות המדהימה הזאת. אפילו במשפחות שלהם.
אחר כך כשנסעתי לי בדרכים בארה”ב אהובתי, ברכב ששכרתי, בנופים המדהימים, עם ילדיי האהובים, לחשתי לעצמי –
 "...את לא צריכה לעשות איש ברזל. את כבר מברזל"
מבלים בלייק פלסיד

כבר מברזל...

שנה אחר כך, לאחר 12 חודשים גדושים בארועים. טריאתלונים. מרתון. עולם המים. אהבה. ההשתייכות הזאת לקבוצת אנשים שמתאמנים 5-6-7 פעמים בשבוע, כי זאת שיגרת חייהם ואז הולכים לכל מרוץ / טריאתלון סתם כי בא להם והם במוכנות תמידית ויכולים.
שנה אחר כך נולדה ההצעה.
לעשות את התחרות הזאת.
התחרות שנראתה לי הכי הזויה. הכי קשה. הכי לא קשורה לחיי. והכי לא הסיפור שלי.
זה סיפור של החזקים. של בעלי הזמן והיכולת הכלכלית.
אני לא שם.
עוד לא שם
אז איך זה שאני כבר שם?
כי חשבתי שאני יכולה.
כי חשבתי שאני מסוגלת.
לעשות את מה שצריך בדרך לתחרות (כי זה החלק המפחיד באמת)
ואז לעשות את מה שצריך בתחרות (אם כי גם זה החלק המפחיד באמת) 
מלא אנשים שמכירים אותי, או שלא, שואלים למה אני צריכה את זה?
אני משיבה שאני מקווה לדעת ב 14.7 – יום התחרות.
בתוך תוכי אני חושבת שיש לכולנו תחומים שממש הם היו שמחים להצטיין בהם או פשוט להיות מסוגלים לעשותם.
רק השבוע הייתי בהופעה של שלמה ארצי ורציתי להתחלף שם עם כל אחד על הבמה (חוץ מעם שלמה). כמה רציתי כל חיי הבוגרים להיות כה מוכשרת בנגינה. בשירה. אבל הייתי מציאותית והבנתי שלחיים הללו זה מאוחר מדי.
ואז הגיע הספורט.
שם, למרות שלא כל חיי רציתי, נפתח לי חלון. לרכישת מיומנות חדשה. והיכולת השתפרות בה היתה די מדויקת. מדעית כמו שאני אוהבת לומר –  תתאמן. תשקיע. תשתפר.
אז נסחפתי.
ויש מי שיאמר –
 נסחפתי מדי

לטפס על ההרים כי הם שם

אז למה אני עושה איש ברזל?
כי אני יכולה…
או לפחות חשבתי שאני יכולה.
מודה שלעולם לא הבנתי איך שוחים כמעט שעתיים ברצף.
איך יורדים מאופניים לאחר 180 ק”מ (מה שכבר יצא לי לעשות מספר פעמים) אבל אז רצים מרתון.
ואיך לעזאזל רצים מרתון, שגם בפני עצמה זוהי משימה מכובדת מאוד, לאחר כל המאמץ המטורף הזה???
?מה חשבתי לעצמי, מה

לקוחות יקרים, ביום הבחירות הסניפים שלנו סגורים למעט סניף אקטיב שפתוח עד השעה 16:00