כבר למעלה משנתיים שאני שוחה במסגרת אימוני הבוקר של עולם המים. מרגיש שזאת אחת ההחלטות הנבונות ביותר שלי בשנים האחרונות. גם למדתי לשחות, גם אתגר, גם שומר על משטר אימונים קבוע, גם חברים חדשים, וגם מרגיש על גג העולם. אני מסתכל אחורה ומנסה לשרטט את המסלול הארוך שהוביל אותי להחלטה זו וקצת מיצר על כך שלא הגעתי לזה קודם לכן (כך שאולי היה לי עוד סיכוי לשחות מהר יותר מג'וש…)
נולדתי וגדלתי במכון ויצמן. המכון מתנהל מהרבה בחינות כמו קיבוץ, רק בלי המכבסה המשותפת. בין יתר מקורות הדמיון, גם במכון חלק ניכר של חיי החברה של הילדים נע סביב הבריכה. בגיל 6 המציל מעביר לילדים כמה שעורי שחייה, ומי שקצת יותר איטי והשיעורים הבודדים הללו אינם מספיקים, אז החברים שלו משלימים את החסר. וכך, כבר מגיל צעיר ילדי המכון יכולים להגיע עצמאית לבריכה ולבלות בה את רוב ימי הקיץ.
היתה גם תקופה קצרה שאחד הדוקטורנטים לפיזיקה אסף אותנו "להוציא אנרגיה בצורה יותר מסודרת בבריכה" ואירגן אימוני שחייה. אבל מרבית פעילות השחייה התמקדה בכך שעקבנו בהשתאות אחרי האימונים של חברנו אמיר גניאל שבבירור היה ליגה בפני עצמה. בגיל 14 כבר שחה 100מ' ב-54 שניות, ירד מ-2 דקות ב-200מ', קצת מאוחר יותר היה הראשון בארץ לרדת מ-4 דקות ב-400מ', וב-1,500מ' ירד מ-16 דקות (15:49, שהם כ-1:03 ל100מ' !). חלק גדול משיאים אלו עדיין מהווים שיאי נוער, למרות שנקבעו לפני יותר מ-30 שנה.
במסגרת שבתונים של אבי באוקספורד שבאנגליה בשנות ה-70, גיליתי מחדש את השחייה המסודרת. אבל, במקביל גם גיליתי את העולם המופלא של המחשבים, ועולם זה שאב כל רגע פנוי, כך שלמרות שפורמאלית הייתי חבר בנבחרת השחייה של בית הספר, למעשה את רוב זמני ביליתי מחובר למחשב האוניברסיטה.
כשחזרנו לארץ לא היתה פעילות מסודרת של שחייה, וכך עברתי לאימוני אתלטיקה והייתי בנבחרת האתלטיקה של בית הספר בקפיצה לגובה. קשה לומר שעולם הספורט הרוויח אתלט גדול, אבל שמחתי מאוד כשהצלחתי לעבור את הגובה שלי בקפיצה (כלומר, לעבור 1.82מ').
בתקופת השרות הצבאי שחיתי במשך 4 שנים בעיקר בזיעה של עצמי, בדמעות, ובביצה הלבנונית.
בתקופת האוניברסיטה החלטתי לחזור לשחייה. לא רציני, לא מסודר, אבל כל יום בהפסקת הצהריים השקעתי את לחצי הלימודים במספר בריכות. התמדתי בשחייה על פני כל שנות לימודי באוניברסיטה (9 שנים, חלקם שוב באנגליה), אבל נותרתי מתוסכל מחוסר ההתקדמות ברמת השחייה. הצעתי אפילו בשלב מסוים לשחיינית שהכרתי עסקה שבה אני אלמד אותה מחשבים, והיא תלמד אותי לשחות. אבל כנראה שאני הייתי מורה מוצלח יותר ממנה (או תלמיד גרוע יותר).
לשפר את רמת השחייה לא הצלחתי, אבל יתרון גדול לבריכת האוניברסיטה היה ששם פגשתי את אישתי לעתיד ואם ארבעת ילדיי. אם לשפוט לפי איכות התוצאות, הבריכה היא, בין היתר, מקום טוב למצוא בן זוג.
אחרי האוניברסיטה היתה בעיקר עבודה, ועבודה ומספר שנים של עוד עבודה בקליפורניה, ובית, והילדים. אבל אני, באופן אישי, רק הולך ונרקב ומשמין, כך שהבחירה בבריכה הייתה קלה (אגב, להרזות לא הצלחתי). ניסיתי בקאנטרי ברעננה, אבל לא אהבתי. ניסיתי בהולמס ברעננה, אבל הותשתי מהמאבקים עם אנשי גיל הזהב, שהם המשתמשים העיקריים בבריכה. ואז בשיחה חצי אקראית עם אלכס בלטוש, שבמסגרת בנק הפועלים היה לקוח של החברה שלי, הוא סיפר לי על הפלא של "עולם המים של אורי סלע".
הגעתי לגלילות זמן קצר אחרי. המקום נראה כמו כפר לבנוני (אחרי ההפצצה), אבל הפקידות היו מאירות עיניים וחייכניות והציעו שפשוט אגיע לאימון ניסיון. מוזר קצת המקום הזה. אני לא מקבל כרטיס? לא, תבוא, יהיה בסדר. איך ידעו אם אני משלם או לא? אל תדאג, ידעו.
הזמנתי גם שני שיעורים עם בן. "טוב, תשחה חתירה", הוא אומר, "נראה מה אתה יודע". ואז אני שומע זעקות שבר – "מה אתה עושה?!" אני שוחה. זה לא נקרא לשחות. "טוב, תשחה חזה". אה, חזה אין לי בעייה, הדוקטורנט לפיזיקה לימד אותי. תנועות קצרות וראש מושקע עד העיניים. אוי, לא ככה שוחים חזה היום. טוב, בו ננסה גב ופרפר. אוי. היאוש על פניו של בן אמר הכל.
באיזו שפה הם מדברים פה. מה זה "זמני יציאה"? מה זה "60 אדום", "מרים", "קיפר"? האם אי פעם אצליח לעשות קיפר?
ומי זה האורי הזה? איך הוא זוכר את השמות של כולם? יש לו מאות שחיינים. מילא השמות, אבל איך הוא זוכר לכל שחיין את מספר התנועות לבריכה, הזמן לכל מרחק, וכראה גם הדופק? ובכלל, איך הוא מצליח לראות ב-25מ' את כל הטעויות של כל עשרות השחיינים שבמים ולעבור אחד אחד ולתת הערות?
אני זוכר את הרגע, כמה חודשים לאחר תחילת האימונים, שאורי אומר לי "אם רק תכניס את יד שמאל יותר ברכות – למדת לשחות חתירה". ואוו. וגם קיפר אני כבר מצליח לעשות. ואוו.
במדידה הראשונה שלי של 100מ', מספר שבועות אחרי שהתחלתי, שחיתי 1:30. בתחרות החורף האחרונה באשדות יעקוב כבר שחיתי 1:11 (גבוה). גם במרחקים הארוכים השתפרתי משמעותית, וכשלאחרונה מדדתי 15:45 ב-1,000מ', כלומר בסה"כ פקטור 1.5 מאמיר, שמחתי עד אין קץ. יש לי עוד הרבה ללמוד – גב ופרפר, וגם הרגליים שלי חלשות מאוד, אבל אני מתקדם, ונהנה, ומרוצה וממליץ בחום.
אני שייך לעולם ההי-טק ועובד בחברה שנקראת ARX(www.arx.com). אנחנו מייצרים פתרון "חתימה דיגיטלית" שבא להחליף את החתימה בעט ונייר בעולם האלקטרוני. המוצר שלנו נקרא CoSignומאפשר לחתום על חוזים ב-Word, טפסים ב-PDF, דוחות ב-Excel, חומר סרוק ב-TIFF, ושאר מיני מסמכים שדורשים חתימה מבלי שצריך יהיה להדפיס אותם ואז לחתום ידנית. באופן לא מפתיע, החשבוניות האלקטרוניות של עולם המים חתומות דיגיטלית ע"י ה-CoSign. (רשויות המס מאפשרות לשלוח חשבוניות אלקטרוניות במקום חשבוניות נייר אם החשבוניות האלקטרוניות חתומות.) התייעלות ארגון ע"י מעבר מתהליכי נייר לחתימות על מסמכים אלקטרונים דומה במקצת לצורך של כל שחיין לשאוף לייעול השחייה ומניעת ביזבוז אנרגיה על תנועות מיותרות.
לילדים כבר לא ויתרתי. רוצים או לא, הם ילמדו שחייה כמו שצריך. בני הרצליה וקבוצת הילדים של הבריכה העירונית ברעננה כבר דואגים לכך. וגם בילד הרביעי, שהוא רק בן 3, אני משקיע שעות רבות להרגיל אותו למים. (בכלל, הילד הרביעי הוא בצרה: הוא צריך לעמוד גם בכל מה שההורים שלו, וגם בכל מה שהאחים הגדולים שלו, לא הצליחו בחיים. כבר פתחתי תכנית חיסכון למימון הפסיכולוג, אבל כך או אחרת לשחות כמו שצריך הוא יידע.) וההשקעה כבר מתחילה להשתלם: "אתה חייב להרים את הטוסיק בגב" הם מסבירים לי. נו, טוב. אולי גם יום אחד הם יסבירו לי איך בדיוק עושים את זה. אולי בעזרתם יום אחד גם אשחה מהר יותר מג'וש…
