סיכום אישי למרתון ת"א (שירי המאירי) – הצד שלה

שבעה שעונים שמנו כדי לא לפספס את הזזת השעון וההשכמה המוקדמת הזאת. פיספוס אחד כבר היה לי בהכנות למרתון ופיספסתי ריצה קפואה עם יוסי ועמית בירושלים. הכל זה מלמעלה…

אחד השעונים צילצל אף שעה קודם (כי מישהו חשש שהשעון שלו לא יזוז לבד והקדים בשעה). היה חשש שמא לא אצליח לשוב ולהרדם. אבל 6 השעונים האחרים העירו אותי בזמן. הצלחתי…

04:30

יאללה מרתון. וחצי…

האפליקציה הידידותית waze הבטיחה שתהיה לעזרנו בדרך למרתון. אז הבטיחה.. הדרכים כבר חסומות על ידי מיטב שוטרינו ואנחנו מאלתרים ומוצאים חנייה שווה במרחק 7 דקות מהכינוס.. בחזור זה כבר יקח לי 17 דקות…

שטח הכינוס ועמו אוירה של לחץ. עוד חושך. וקר. ואיפה יוסי??? באוטו עם זגרינסקי. משחקים אותה למודי מרתונים. הם יגיעו כבר לקראת הזינוק.

השעון לא עובד לי. הזמן הולך ומתקצר. ואיפה יוסי???

מנסים לדבר בטלפון. לא שומעים כלום עם כל הרעש והבלגן. מנסים בווטס אפ. עדיין שיחת חרשים. גברת קריזה מתחילה להתעורר בי חרישית אבל מזל שהיה רק רמזור אחד בסביבה ובסוף לידו הצלחנו להיפגש.

פרידות. נשיקות. קצת תמונות. נפרדים גם מזגרינסקי, שהרי לא נראה אותו יותר ונכנסים לשטח הזינוק. פוגשים חבר ותיק (ותיק מאוד) מאמדוקס והנה אנשים מתחילים לזוז.

לא שמעתי לא יריה ולא הזנקה, מוודאת שזה זה? זה זה!

לוחצים יחד על הplay בפלייליסט שהכנתי לנו ומתחילים לרוץ..

מרתון תל אביב 2012 – !here I come

אוירה כיפית לחלוטין. נחיל אנשים. פוגשים מכרים. איזה כייף, חג המרתון הגיע.

הדרך מוכרת לי, אם כי טרם סללתי אותה ברגליי. היום אני מסמנת את תל אביב כמעט כולה.

כל מרוץ שאי פעם עשיתי, הרגשתי כאילו אני מסמנת את הטריטוריה. רמת השרון, הוד השרון, בית שאן, אילת. כל הדרכים שאח"כ כשאני עוברת בהן עולה בי זכרון. געגוע. אני כבר קשורה אליהן נפשית ורגלית. הן שלי.

עכשיו תל אביב, העיר אשר נסתי ממנה בגיל 24.5 חוזרת לרגע להיות שלי.

עזריאלי. עליה קלה. אלנבי.

ופתאום האוירה הכיפית הולידה רעיון – מחליטים להצטלם ליד כל שלט של מרחק. יאללה, שיהיה בוק. מרתון ראשון או לא מרתון ראשון? הזמנים עוד לא מטרידים אותי כהוא זה.

הצוואר לעומת זאת כן. הצוואר התפוס שסחבתי כבר מספר ימים, תוצאה של המתח כנראה, או הרכיבה בשבת בכסא גבוה מדי, מציק לי מאוד ואני מיחלת לרגע שבו הרגליים יציקו לי יותר ואני אוכל להתעלם מהצוואר. הרגע כמובן לא יאחר להגיע.

בינתיים עוצרת ליד כל שלט ודופקת פוזות.

אנשים לא סגורים על מי זאת הגזורה הזאת אבל הי, הגזורה הזאת זו אני וזה המרתון הראשון שלי!!!

מגיעים לנמל. מתחיל להיות מוכר, פוגשים את אביב. שמחה רבה, שמחה רבה (כמה הוא הופתע שהיה לפנינו). יוסי מציע לו שנברח לו, כי אחרת עלולים למשוך אותו מהר מדי ולשרוף אותו. ברחנו.

פוגשים את גיא של נינה, שמעון, עופר ביידה הרץ המצלם שזוכה להיות מצולם סוף סוף על ידי צלם הבית שלי.

מתקרבת לנקודה שבה הייתי אמורה לפגוש את המשפחה שלי. הם לא שם… הנחתי שסגירת הכבישים הכריעה אותם ואראה אותם בסוף. לא עצובה מדי, רק שבוזה שהולכת להישאר עם החולצה הארוכה שהסרתי עד סוף המרוץ ויוסי כבר העיר לי שהיא לא פוטוגנית לי על המותניים… אבל בקילומטר ה 17, אני רואה ילד אחד ממש חמוד בצד הדרך. והיי, הילד הזה הוא שלי!!!

נועמיקו רץ איתי איזה מאה מטר עד שהגענו לאחיו הגדול אופירוני והורי המקסימים עמוסי מצלמות. שמחה וצהלה ויאללה לדרך..

יוסי עוצר להפסקת התרוקנות מספר 2. פעם הבאה חייבת לרוץ עם נשים. אנחנו חסכניות יותר בנוזלים. אוגרות. אני רצה לאט, דופקת ארוחה נוספת בתחנת שתייה ויוסי לא בא…

עד שהוא הגיע, הספקתי ללכת קצת, לרוץ לאחור ולחפש אותו ולדפוק כמה פרצופים ממש מאיימים ליוסי ולהצחיק כמה אנשים שחשבו שזה היה להם. אבל יוסי, אין דברים כאלה, עצר לעשות קצת מינגלינג עם אביב ועוד כמה מכרים (לפי התמונות אח"כ) .6:52 היה הלאפ ההוא וכתוב עליו באדום יוסי!!!

מתחברים לרוקח. פוגשים את אנשי החצי, מחפשת נואשות את שי, אבל לך תמצא איש אחד אדום בין 4000 רצים שכנראה 3575 מתוכם לבשו אדום…

חצי הדרך מאחורינו. הזמנים – ככה ככה, אבל המצב רוח משובח!!!

מדי פעם מגיע שיר מופלא, מסתכלת על יוסי – הוא כבר מתענג עליו. נרגעת שהוא נהנה מהפלייליסט שלי לא פחות ממני. מזל שויתרתי לו בסוף על עמיר בניון…

מתקרבים לרמת החייל.

"כואבת לך הרגל?" אני מבררת עם יוסי שמההתחלה התריע שכאב הרגל שסחב אותו שבוע עשה קאמבק…

מאוד.

"יופי, כי גם לי מאוד". מחליטה לפתוח את ערכת הע"ר שלי ולקחת אדוויל כמו שיעצו לי לעשות כשהכל מתחיל לכאוב. את ההוא שיעצו לי לקחת לפני המרתון כמובן שכחתי לקחת…

והנה מגיעים לפארק. בכניסה שמחה מאוד לראות את נינה שהגיעה לעודד את המרתוניסט שלה. ובדיעבד הסתבר שגם לרוץ איתו. איליה ממייווי מקבל את פנינו ודופק לנו תמונה זוגית.

אדוויל. כדור מלח ויאללה מלחמה.

הפארק הוא כבר מגרש ביתי מבחינתי. אני, שעד שהצטרפתי לקבוצה בספטמבר 2011 רצתי בו אולי פעם אחת, הפכתי להיות אחד מחסידותיו הגדולות. הרבה מאוד ריצות ארוכות במהלך ההכנה, הוסבו להיות ריצות פארק בשל הגשמים שהתעקשו לרדת כל פעם לכבוד הארוכות שלי, והפארק נתן לי תחושה של מחסה.

יוסי מציע שנגביר כדי לסיים בזמן סביר.

אני מסרבת. שאף אחד לא ינסה לזרז אותי.

אף אחד חוץ ממני. מתחילה להזדרז.

השמש בשמיים, הפארק מוריק ומקסים. הפלייליסט שלי מושלם. שיר קצת קיטשי מביא את הלחלוחית. אני כולי מחויכת ומרגישה פשוט נפלא (אולי זה האדויל :))

פתאום קופצים עלינו זוג לצים – מידד ותום המלכים. עוד זריקה של מצב רוח טוב, בדיחות, וידאו להנציח שוב כמה מוזר אני רצה ויאללה, הם ממשיכים ללקוח המרוצה הבא..

הקילומטרים עפים ואני מתבאסת בכל פעם שצריכה לשלוף את הג'ל הבא. אלוהים אדירים, 7 ג'לים הכנתי. ובינתיים הקיבה איתנה, טפו טפו טפו.

שוקלת לוותר על אחד לטובת תמר, אבל כל כך חוששת מהקיר המדובר שמיד מתחרטת ומתקנת בתחנה הבאה.

יוצאים מהפארק. זהו. עוד 8 ודי. לא קשה לי אפילו. כייף לי ממש. יוסי מדבר בטלפון. ככה עושים מרתון!!! מתעדכן בתוצאה המרשימה של סלומון. אני לא מחכה לו. לפתע אצה לי הדרך..

אנשים שהייתי לפגוש באבן גבירול לא צצים להם. לי כלל לא אכפת. ממשיכה לשעוט. ה 42 קורא לי בקול.

בפינה של כיכר רבין גמזו, הנשמה מחכה לנו. מחכה לי 🙂

אחרי השמחה שבפגישה, הוא לוקח את יוסי לשיחה במשרדו. מסתבר שהביע אכזבה מהזמנים שלי והפתעה ממצבי החזק. חישוב מהיר גילה לו שהוא יכול לגלח לי כמה דקות.

בואי נאיץ. הוא מנסה את מזלו. לא רוצה!! אני רוצה בקצב שלי.

נותנת לו קצת לסחוב אותי על דיזינגוף.

פוגשים את מיכאלה, עוקפים אותה בפעם המי יודע כמה. היא צועקת לי שהמרתון הוא שלי ושאף בנזונה לא יקח אותו ממני. לי אין שום בעיה עם זה. גמזו ויוסי חמים עליה ורק רוצים לברוח לה. כל שלט של מרחק שעוצרים להצטלם היא עוקפת. אני מתחילה להתעצבן ופורשת ממחלקת הנצחה. עזבו אותי באמאשכ'ם.

כן. קשה לי בקצב הזה יותר.

ממשיכה לעשות מה שהורגלתי לעשות בארבע השעות האחרונות ופשוט נותנת לרגליים להמשיך. כמו מכונה. לשמחתי, הן עדין נשמעות לי.

את יכולה להגביר הם אומרים לי.

אני לא!!!

הנה רחוב הירקון. הסוף כבר ממש קרוב.

יוסי מנסה לפרוש. תמשיכי עם גמזו.

אני מסרבת. מפחדת שהוא הולך לשרוף אותי לחלוטין ומודיעה לו שנשארת איתו עד הסוף. אכל אותה.

3 קילומטרים אחרונים ואני כבר סובלת. מורידים אותי לקצב חמש וקצת ואני כבר נשבר לי ודי. עליה אחרונה, ירידה אחריה, הטיילת המוכרת. יותר מעודדים בצידי הדרכים מספרים לי שאוטוטו זה נגמר. כבר לא מאמינה לכלום.

אחד אומר שנשארו עוד 500 מטר..וואלה??!?!

והנה מתנפלים עלי שני חתיכים חמודים. הגברים שלי. יוסי וגמזו מפנים להם את הדרך והם רצים איתי את מה שנותר.

אופירוני הענק שלי אפילו שם לי יד בגב שווואווווו כמה היא עזרה לי לשמור על הקצב המטורף של הסוף…

והנה בסוף ממש גם שי מצטרף ורץ איתי ואמא שלי רצה מאחורינו. היא צועקת לי להסתכל שמאלה ואני רואה את אבא שלי שנשאר להחזיק לבדו את שלט הענק שהם הדפיסו לי. אין דברים כאלה המשפחה הזאת.

שטיח ראשון. הנה זה בא.

שער סיום. לא זוכרת כלום אבל התמונות מראות שאכן הנפתי ידיים.

והנה זה נגמר.

שירי המאירי את מרתוניסטית.

התיפחות קלה בשל הקושי של הסוף. או שלא. וזהו. נשארה רק תחושת התעלות אדירה. זה נגמר!!!!

פייר, התחושה מעולה.

הסבל של שלושת הקילומטרים האחרונים נעלם ואיננו. נותרה רק תחושה עילאית של סיפוק. עשיתי את זה. בגדול. בכייף. אני מרתוניסטית.

כמה קינאתי בכל האנשים שחתמו כך. כמה חלמתי לעמוד במקומם. שנה וחצי חלמתי על המקום הזה.

עם כל הכבוד לעולם הטריאתלון, ויש כבוד. חלום המרתון מעולם לא איבד את מיקומו. הראשון.

והנה אני שם. במועדון הזה, הכאילו מכובד.

לא מרגישה אחרת, אבל לא מאמינה שנגמר.

16 שבועות של אימונים, הרבה מאוד קילומטרים (אם כי לא בדיוק מה שכתוב).. אי אילו שטויות בדרך שהולידו אינסוף חרדות וחששות. טייפר אחד שהוציא אותי מדעתי.

כף רגל אחת עם כאבים מטרידים ואצבעות עם שברי מאמץ בפוטנציה. עשרות ג'לים, עשר ריצות ארוכות, 8 לפחות בגשם. גם זלעפות. מרתון אחד במזג אויר מושלם לחלוטין. ואחד יוסי, שאין דברים כאלה!!

זכיתי. ובגדול. להיות מטופלת על ידי יוסף בעל החלומות.

אז אמנם החלום והרעיון היו שלי (הוא ניסה לשכנע אותי לעשות את טבריה אחרי טריאתלון אילת..) אבל הוא היה המנטור והחבר המושלם. וגם אם באיזשהו מקום המרתון הפך להיות משלי לשלנו. אני לא חושבת שאיבדתי מאום מגודל החוויה. להפך. זה רק העצים אותה. היכולת לעשות את זה ביחד, אך עדין לתת את הספייס והתחושה שזה של כל אחד לחוד היא הגדולה האמיתית.

זהו מנטור אמיתי. קצת משוגע… עושה 2 מרתונים בשבועיים ולא מוותר על הרכיבה ביום למחרת.

אבל עדיין ולכן אין דברים כאלה!

שירי המאירי

מרתוניסטית

לסיכום אישי למרתון ת"א (יוסי דורון)  הצד שלו >>