מעולם לא עלה בדעתי שאסע מעבר לים בשביל ללמוד ולשחות. ליתר דיוק, אציין שמעולם לא עלה בדעתי ללכת ללמוד.
במהלך שנותיי כשחיין בארץ, תמיד היו לי את כל התנאים והמסגרות שאפשרו לי להתאמן, להתמיד, ולעיתים גם להצליח בשחייה. בשנות צעירותי היה זה בית הספר שנתן לי את המסגרת המתאימה לשחות, ללמוד, ולהיות בבית, מבלי שהייתי צריך לחשוב על הרבה דברים מעבר לבריכה, ללימודים, לחברים, ולמשפחה, שהם היו לי המסגרת התומכת והמאפשרת, לולא היא, לא הייתי מסוגל להיות ספורטאי תחרותי. מאוחר יותר, הייתה זו המערכת הצבאית שאפשרה לי להמשיך לשחות תוך כדי השירות הצבאי, ונתנה לי את המסגרת שבתוכה היו לי את התנאים להצלחה.
לקראת סיום הצבא הבנתי שהאפשרויות והמסגרות בהן אוכל להמשיך לעסוק בספורט שאני כל כך אוהב הולכות ומתמעטות, ולמעשה אין לי הרבה ברירות אם ברצוני להמשיך לשחות במי הבריכה הגועשים. הסתכלתי סביב והבנתי שיש לי שתי אופציות להמשך: הראשונה היא פשוט להפסיק לשחות ולמצוא תחומיי עניין אחרים, והשנייה, שעד אותו רגע לא הייתה מוחשית במיוחד, היא לצאת ללימודים בארה"ב על מנת להמשיך לשחות. היו לי מספר חברים שהלכו ללמוד בארה"ב, ותוך כדי הלימודים גם שחו באוניברסיטאות ברמות הכי גבוהות בעולם. אחד מאותם שחיינים גדל איתי, ממש באותו קיבוץ, והמליץ לי בחום גדול ללכת ולנסות את מזלי מעבר לים. עם עזרה גדולה ממנו התחיל תהליך מציאת האוניברסיטה המתאימה לי, והרצינות שלי כלפי הפרויקט עלתה לרמות גבוהות.
לאחר תהליך ארוך ולא קל של משא ומתן בכדי למצוא את האוניברסיטה שהכי תתאים לי וגם תציע לי בנדיבותה מלגת לימודים ומחייה, בחרתי באוניברסיטת הוואי. חשוב לציין, כי לפני יציאתי לאוניברסיטה, מעולם לא ביקרתי בארה"ב ובהוואי, ואחת הסיבות שבחרתי בהוואי היא שהייתה לי התחושה שהוואי זה כמו קיבוץ גדול, מה שיעזור לי להתאקלם בארה"ב.
היציאה ללימודים ולשחייה בחו"ל אינה פשוטה וכרוכה בלבטים ותהיות רבות על מה ולמה ומה יקרה, ומה יהיה מעבר לים הגדול במקום שמעולם לא ביקרתי וראיתי, עם אנשים שמעבר לקולם בטלפון לא הייתה לי שום אינטראקציה נוספת. המקום היחידי שממנו יכולתי להשיג איזושהי תחושת ביטחון היה הבריכה ואהבתי למים, הרי המים בהוואי לא יכולים להיות כל כך שונים מהמים בישראל.
ההתחלה לא הייתה קלה. הגעתי באמצע שנת הלימודים לאוניברסיטה, והקבוצה כבר הייתה מגובשת וחזקה. בתחילה שחיתי עם קבוצת הספרינטרים. הקבוצה הזו לא התאימה לי מבחינה מקצועית ולא שחיתי טוב. אבל אם להיות כנים, אז לא הייתי שם מספיק זמן על מנת להשלים הסתגלות מלאה לצורך מימוש הפוטנציאל שלי. מעבר לפן המקצועי, הריחוק מהבית ומהחברים, המציאות שהייתי רגיל אליה בארץ ישראל, תרמו אף הם להרגשה של חוסר הסיפוק שאפיינה את הסמסטר הראשון שלי בהוואי. הקיץ הראשון שלי בארץ, לאחר שישה חודשים בהוואי, התאפיין בתסכולים גדולים מאוד וחוסר רצון עז לחזור לאוניברסיטה ללימודים ולשחייה. בסופו של יום, החלטתי לחזור להוואי ולתת למקום שנתן לי את כל התנאים להצליח הזדמנות נוספת, וכך, מצאתי את עצמי חוזר לשנת לימודים ועונה חדשה, עדיין עם חששות רבים אך עם תחושת תקווה חזקה.
בדיעבד, החזרה להוואי הפתיעה גם אותי…
על כך, בפוסט הבא.
