בסוף השבוע הקרוב, יזנק למי הבריכה בסינגפור איאן ת'ורפ, בתחרות הראשונה שלו מאז הכריז על החזרה לבריכה.
הקאמבק המפתיע ומעורר הסקרנות שלו נראה שעורר גל של קאמבקים מתוקשרים אחרים – ליבי לנטון, מייקל קלים, אפילו ג'אנט אוואנס – כולם הכריזו שהם מעוניינים להגיע ללונדון 2012.
וכמובן אי אפשר לשכוח את דארה טורס, אוטוטו בת 45 (!) שהכריזה גם היא שהיא מעוניינת להתמודד על מקום במשלחת ללונדון.
מעריצים וחובבי שחייה רבים בעולם שואלים את עצמם, האם השחיינים באמת יכולים להתחרות ברמות הכי גבוהות היום, אחרי שחזרו מפרישה.
מצד אחד, אין ספק שמדובר בסיפור הכי רומנטי והרואי. מצד שני, האם באמת ניתן לחזור לפסגת השחייה ההישגית אחרי זמן רב (יותר או פחות) מחוץ למשחק, ובגיל מבוגר (יותר או פחות)?
בהיסטוריה היו סיפורי קאמבק רבים, חלקם מוצלחים וחלקם נכשלו. בחינה שלהם, ושל מאפיינים פיזיים בתחרויות בוגרים וגם בתחרויות מאסטרס, כמו גם הניסיון האישי שלי, מביא אותי למסקנות והארות הבאות:
הדבר הראשון שנפגע עם הגיל וחוסר האימון הוא הסיבולת. נראה שהגוף מתעייף יותר וביתר מהירות, ושהזמן הדרוש להתאוששות הולך ועולה עם השנים.
לעומת זאת, המהירות נפגעת הרבה פחות עם השנים ובצורה הרבה יותר איטית, והיא גם מושפעת פחות מנפח האימונים.
כמובן שניתן לייחס חלק גדול מאיבוד הסיבולת לכך שהגוף הפך להיות לא מאומן בתקופת הפרישה, אבל לכאורה אחרי חזרה לשיגרת האימונים הסיבולת אמורה לחזור לרמה דומה, אבל הניסיון מראה שלא כך הדבר.
אפשר לראות שבמשחי 400 מטר הגמרים מורכבים יותר משחיינים צעירים, לעומת גמרים של 50 ו-100 שבהם השחיינים בד"כ מבוגרים ומנוסים יותר.
אפשר גם לראות ששחייני מאסטרס רבים מצליחים לשמור על תוצאות קרובות יחסית לשיאיהם במשחים הקצרים, אבל במשחים ארוכים יש נפילה חדה וכואבת.
שוב, חלק מהותי הוא בגלל מחסור באימונים, אבל זה ממש לא כל הסיפור.
שחיינים מבוגרים שהצליחו לשמור על רמה גבוהה היו בד"כ ספרינטרים, כדוגמת טורס, פוסטר, גארי הול, או במידה רבה תומפסון.
גם היום, תרז אלסהאמר לדוגמא שממשיכה לנצח בגיל 33 היא כמובן ספרינטרית.
זו לדעתי הסיבה העיקרית לכך שת'ורפ בחר להתרכז הפעם במשחים הקצרים יותר – 100 ו-200 חופשי, בזמן שבעבר הוא היה שחיין של מרחקים בינוניים – 200 ו-400, וגם 800 חופשי. (למרות שהסיבה שהוא ניפק היתה שאין לו מספיק זמן להתאמן עד האולימפיאדה)
אז מה הסיכויים שלו להצליח?
להערכתי, ב-100 מ' חופשי הוא יכול לחזור וגם לשפר את תוצאות העבר שלו. השיפורים בטכניקה ובשיטות האימון בשנים האחרונות, כמו גם בתנועת הדולפין, במקפצות ובבריכות עצמן, הביאו לשיפורים בשחייה העולמית כולה, ולדעתי גם יעזרו לת'ורפ לשפר את התוצאות שלו.
גם התמקדות באימונים במרחקים קצרים יותר, בשילוב עם שיפור הכוח, יעזרו לו.
הבעיה שלו היא שהעולם התקדם הרבה מאז ימיו כשחיין, וגם השחייה האוסטרלית עצמה.
שיאו של ת'ורפ ב-100 חופשי הוא 48.5 (אם כי הוא עשה פעם גם 47.2 בשליחים), אבל בשנחאי השנה כל רביעיית השליחים של אוסטרליה ירדו מ-48 שניות, כשמגנוסן עשה 47.4 כראשון בשליחים.
מדובר בעיקר בשחיינים צעירים, שסביר שרק ישפרו את התוצאות שלהם לקראת לונדון.
לדעתי לת'ורפ יהיה מאוד קשה אפילו להשתלב ברביעייה הראשונה, לא כל שכן להיות אחד מהשניים שנבחרים לייצג את אוסטרליה במקצה האישי.
ב-200 חופשי יש לאוסטרליה חור גדול במצבת השחיינים האיכותיים, ולכן שם ת'ורפ בהחלט יכול להצליח להיות אחד מהשניים המבטיחים את השתתפותם בלונדון.
אבל, כאן הבעיה שלו היא בעיקר מחוץ – לא פחות מחמישה שחיינים ירדו מה-1:45 בשנחאי, ומן הסתם התוצאות רק ישתפרו בלונדון.
כמובן שאם ת'ורפ ישחזר את שיאו הוא יוכל להתמודד עם הטובים שבשחיינים, אבל אני חושב שהירידה בסיבולת תמנע ממנו לחזור על תוצאת השיא שלו.
הסיכוי היחיד שלו להצליח להתקרב לאותו זמן (1:44.0) הוא באימוץ דולפין תת מימי ארוך וחזק בכל פנייה. זה לא היה אחת מנקודות החוזק שלו בזמנו, אבל כפות הרגליים הבלתי ייאמנו שלו (מידה 54!) יכולות לתת לו יתרון עצום אם הוא יצליח לנצל אותן.
ומכאן השאלה של "מה ייחשב כהצלחה עבור ת'ורפ". איכשהו קשה לי להאמין שעבור שחיין כמו ת'ורפ, שנחשב בזמנו (וזה לא היה כל כך מזמן) לטוב ביותר בעולם, השתתפות בשליחים (אולי אפילו רק במוקדמות ב-4×100 חופשי), והעפלה לגמר ב-200 חופשי, יכולה להיחשב כהצלחה, או כמשהו שהוא מוכן להסתפק בו.
וכך אנחנו מגיעים לג'נט אוואנס.
מה שהיא מנסה לעשות לא נראה או נשמע מעולם. כל השחיינים הוותיקים (מאוד) היו תמיד ספרינטרים, ומעולם לא שחייני מרחק. למעשה, בפעם האחרונה שהיא השתתפה באולימפיאדה, באטלנטה 96, היא היתה השחיינית המבוגרת ביותר (אי פעם אני חושב) במשלחת האמריקאית במשחה ה-800 חופשי. והיא היתה אז רק בת 25, ומאז עברו מעל 15 שנה…
בתחרויות המאסטרס שהשתתפה בהן, היא קבעה תוצאות מדהימות לגילה (40), אבל רחוקות מאוד מהזמנים של השחייניות הבכירות בארה"ב ובעולם.
אני מניח שהיא תצליח להגיע למבחנים האמריקאים, אבל לא רואה סיכוי שתצליח להגיע ללונדון.
באשר לטריקט, קלים וטורס – קצת קשה להעריך. טריקט וטורס הן ספרינטריות טהורות, וקלים תמיד הצטיין במרחקים הקצרים יותר (עד 200 חופשי). טורס היא תופעת טבע, אבל לא ברור מה היא תצליח לשלוף בגיל 45 ואחרי היעדרות של שנה בגלל ניתוח ברך מסובך. לטריקט לכאורה יש את הסיכוי הגדול יותר להצליח, היא פרשה לא מזמן, והיא פחות מבוגרת מהאחרים, אבל זה בעיקר תלוי במוטיבציה שלה להתאמן ולהצליח. אם היא תמצא את האש לתת הכל, בהחלט יש לה סיכוי להשיג מדליה בלונדון.
ובחזרה לתחרות הקרובה בסינגפור ולת'ורפ.
ת'ורפ לא יתחרה במשחי החופשי, אלא דוקא ב-100 פרפר ו-100 מעורב. לא ממש מפתיע, הוא ירצה לשמור על הקלפים קרוב מאוד לחזה.
אי אפשר לדעת באיזה מצב הוא יגיע, והאם הוא בשיא העומס או שהוא ינוח קצת לקראת התחרות. מכיוון שמדובר במשחים שהוא לא הרבה לבצע בשיאו, רק הוא יוכל אולי לדעת מה התוצאות שלו אומרות לגבי מצבו וסיכוייו.
בכל מקרה, צפו לכך שהוא ומאמנו יאמרו שהוא מרוצה מהתוצאות ומהמקום בו הוא נמצא בנקודת הזמן הזו, ולא חשוב מה יהיו התוצאות.