האם זה כל כך קשה או שזה רק בראש שלנו, ההורים?
כהורים אנחנו עוברים המון שלבים של התרגשות. הלידה – שיא מטורף לזוגיות, הזחילה, הליכה- צעד ראשון, גמילה מחיתולים ומה אני יודע… עוד רבים אחרים. לכל שלב ההתרגשות שלו, אבל בחוויה האישית שלי עם תום, בני הבכור, ההתרגשות במעבר משחיית פעוטות לשחייה רגילה הייתה דומה להתרגשות מרגע הלידה. לפחות כך הרגשתי!
מגיל חודשיים וחצי אני עם תום במים, לא מפסיד שיעורים בשום מצב, בנוסף דואג ללכת לבריכה בכל מזג אויר, פעם בשבוע (פרט לתקופות המילואים כמובן), ואם אין זמן אחר אני מעדיף שתום יפסיד כמה שעות בגן לטובת השחייה.
עד היום, תום התמיד בקבוצה, שיחק, קפץ, צלל, עשה בלונים, בגיל 10 חודשים הוא התפוצץ מצחוק בפעם הראשונה כששרנו "צפרדע ירוקה". בדרך, כשכבר ממש מגיעים לבריכה, תום מתחיל לקפוץ בכיסא מהתרגשות. ואני – מודע ליתרונות הרבים של השחייה, מאושר שכיף לו במים, פתאום חווה את עצמי בבריכה כאורי "האבא" ולא כאורי "המדריך" – מתרגש כל שיעור מחדש.
מגיל 17 אני מדריך ומחנך ילדים ומבוגרים (היום אני עוד מעט בן 38), מאמין במים, בחיזוק השרירים, בהרפיה, ברגיעה שהיא נותנת לנו, אבל הכי חשוב לדעתי זה זמן איכות עם אמא או אבא. לזמן איכות אין תחליף. כל יום שישי אנחנו במים, רק תום ואני, צוחקים ונהנים, שום דבר אחר לא משנה, רק ה"ביחד" שלנו, עבורי זה היום הכי טוב בשבוע, ולהיות שם איתו, בעולם המים, זה באמת עולם אחר.
ילד בן 3 שלא מפחד מהמים, צולל לעמוקים, שוחה עם שנורקל, עיגולים בידיים, שוחה חתירה, כמובן הכל בצורה גסה ולא מדוייקת כי הוא בעיקר משחק, אבל חופשי ומאושר, הוא בוחר משחק ואני אחריו. אחרי שנים של משחקי קבוצה שקידמו מאוד את תום, יותר קל לו לטפס, לקפוץ גבוה, הוא התחזק מאוד והקואורדינציה שלו השתפרה פלאים, בלב שלם אני מרגיש שהענקתי לו נכס ענק לחיים – אתלטיות ואהבה למים.
לקראת גיל 4, אמרו לי המדריכים המקסימים בעולם המים, "זהו, הוא מוכן לשיעורי שחייה, ואתה יוצא מהמים". למה? שאלתי את עצמי, אי אפשר עוד שנתיים? שלוש? ואני יודע, הוא כבר שוחה, וללמד ואתו לשחות נכון יותר תוך כדי המון משחקים… כבר לא כדאי. הרי אני בעצמי הסברתי להורים, המון פעמים, שמסגרת "שחיית פעוטות" אחרי גיל 4 כבר פחות מתאימה לילד. אבל עכשיו פתאום הבנתי את ההורים שהילדים שלהם בגילאי 5.5 ועדיין משתתפים בשיעור "שחיית פעוטות" עם הורים. תום הגיע לרגע שהוא כבר לא צריך את אבא במים, הוא באמת צריך מדריך שאיתו יוכל ליהנות ולהתקדם. היום כבר יש לתום מסוגלות הרבה יותר גבוה ואני כהורה רק צריך להיות מסוגל לצאת מהמים ולתת לו לשחות עם הזרם.
השיעור הראשון עם מירית היה מדהים, הם שיחקו, צללו, עשו תחרויות, ולמדו המון. במקביל, אני הייתי במים עם ילדים אחרים, עושה אבחונים, תוך כדי התרגשות שאין כמותה. דברים השתנו, תום מאז חיכה כל שבוע לשיעור שחייה עם מירית. התרגלתי :-). מאז, מטעמי נוחות, עברנו יום והמדריכה של תום היא שני, וכמו תמיד לא מפספסים אף שיעור. כמו כל ההורים בתהליך המעבר משחיית פעוטות לשחייה רגילה "אמיתית", גם לי קרה שחיכיתי ליד, קרוב, לראות שתום מסתדר, אולי בכל זאת הוא ירצה אותי, אבל כלום, הוא אמר לי "אבא ביי" והלך לשחות עם שני ורן (חבר טוב שלו).
אני, אורי סלע, שנהנה מכל שיעור שאני מעביר במהלך השנים לאלפי ילדים, מתרגש במיוחד – תום, ילדי הבכור, שוחה מדהים, בלעדי, בהנאה ונהנה כל כך במים!! אז מה אני אגיד לכם… ילדים זה שמחה! ממלאי התרגשות, ממלאי אהבה. ואם תראו בבריכה איזה אבא שזז מצד לצד, ביום שני אחה"צ, תבינו אותו, הילד שלו בדיוק עזב את הקן, אני מניח שהבנתם, האבא הזה הוא אני.