מכירות:073-7579019
כל נושא:03-6992995
 |  כניסה ללקוחות  |  EN

מסע כזה

פורסם בקטגוריה: כללי ,
 
מסתכלת אחורה והדרך כבר כמעט כולה מאחוריי. 
מסתכלת קדימה והדרך שעוד נותרה נראית כה קצרה והיום המבהיל הזה כל כך מוחשי וממש במרחק נגיעה.
הנה זה כבר כאן. מעבר לפינה.
שבועיים.
איך זה קרה?
איך עפה לה התקופה?
4 חודשים אמרו לי אי אז ביולי לפני שנה. 
מזה 4 חודשים? זה כלום. זה פרק זמן ממש קצר להקריב. לעבוד בו קשה. לקלל. להקיז דם. להנות? לא בניתי על זה. 
ואחרי החצי באילת, בו חשבתי שהעולם אותת לי לפרוש מהמרוץ לברזל, השתמשו במספר 19 כדי לשכנע אותי. 
כולה 19 שבועות. מזה ביננו?
אז צלעתי עוד leap of faith והתחלתי לעבוד. 
 
הימים הפכו לשבועות (כמו אצל כולם) השבועות הצטברו לחודשים. 
כל חודש שהסתיים, אמרתי לעצמי, – זה לא נקרא עדין, השוס יגיע בחודש הבא… 
לא עצרתי לקשור לי כתרים. 
לא טפחתי לי על השכם. 
פתחתי מדי יום את התוכנית. ושרדתי. 
הרבה יותר משרדתי. 
היו אימונים קשים. 
היו אימונים כיפיים (שששש….)
התגבשה תחושה של קבוצה. של אחדות גורל. 
נהיה קצת כייף לבוא להתאמן.
לפגוש פרצופים מוכרים סובלים על הדרך. 
בהקפה השישית או השמינית. 
בשמש היוקדת. 
בשבת ההולכת ונגמרת.
אבל כולם היו באותה הסירה. כולנו עלינו עליה יחד. איש איש מסיבותיו הוא. כולנו מיטלטלים עליה בימים אילו וכולנו יורדים ממנה יחדיו. ברוט.
 
עברנו את החודש שהיה הקשה ביותר. ואחריו הגיע חודש קשה לא פחות.
שרדתי.
עברנו מחנה אימונים שהיווה באמת את אחד מסממני הסוף המשמעותיים של התקופה. 
שרדתי אף אותו .
חבורה של מבוגרים שיוצאים לטיול שנתי שלושה ימים. בלי ההורים (ילדים במקרה של רובינו) בלי מחויבויות. 
כן, קצת מקיזים דם 6 שעות ביום (וקצת דמעות במיקרה שלי כמובן) אבל שאר הזמן מוקדש למנוחה, רגיעה , חיברות ותזונה כמובן. תענוג גדול. 
 
במחנה אימונים

ככה נראית מישהי שממש ממש סובלת במחנה אימונים

האם הישרדות היא המילה הנכונה?  הרי זה לא מרגיש תמיד כך.
לפעמים יש רגעים של אושר גדול (בעיקר כשלוחצים על STOP בשעון אבל לא רק)
לפעמים יש רגעים של קושי בלתי נסבל (וכאן לא מדובר רק על האימונים עצמם).
יש רגעי סיפוק. ויש רגעי פחד. 
וכפי שידעתי שכך יהיה – המלאכה הקשה ביותר בכל התקופה הזאת היא מלאכת השילוב. 
כי מי הבטיח שלא יכנסו לחיי עוד ארועים שיקשו, יסבכו, ויעיקו. מחוץ לתוכנית האימונים כמובן. 
ומי הבטיח שאוכל לשאת בנטל רגשות האשם ויסוריי המצפון של הנזק שאני עושה ליקרים לי. 
וגם אם לפעמים נראה שהנה, אני עושה את זה, מיד יגיעו ימים אחרים שיטלטלו, יציפו וישטפו אותי בדליים של דמעות. וסובביי ירימו אצבע מאשימה כלפי ה”איש ברזל שלי” כי הרי רק בו האשמה. 
רק הוא מחליש אותי במקום לחזק. 
האם זה באמת המצב?
אז זהו שלא!
 
ויודעת היטב, שכשם שחלפה כל השנה הזאת. כל ארבעת חודשי האימונים לתחרות וגם ה PICK שלהם.
כך גם יגיע ויחלוף הארוע עצמו המאיים. הכה מפחיד הזה. 
הנה, רק אתמול מיטב חברינו וחברותינו שפכו דם יזע ודמעות על המסלול באוסטריה.
וכאב הבטן שלי רק הלך וגדל במהלך אותו יום כשקלטתי כמה הזוי, לא נתפס, והפיך הוא היום הארוך ארוך הזה.
 
וכולם סביבי מחכים שזה יעבור כבר ויהיה מאחוריי. 
כי אז… מי יודע מה יהיה אז?… לא הם. לא אני.
ואני, למה אני מחכה?
אני מחכה לדעת. לקבל ולדעת סוף סוף את התשובה. 
מה היתה מטרת המסע..?

מה היתה מטרת המסע?