073-7579019
 |  כניסה ללקוחות  |  EN

מכתב לעלמה שחוגגת בקרוב את יום הולדתה הראשון

פורסם בקטגוריה: טריאתלון ,כללי ,לקוחות מספרים ,

בחג חנוכה,לפני שנתיים, נולדה עלמה – שנה שעברה כתבתי לה מכתב לכבוד יום הולדתה הראשון.

אתם מוזמנים לקרוא:

יום הלידה הצפוי שלך היה 10.1.2010. לשמחתי, הגעת אלינו חודש קודם מהצפוי.. תחייכי אלי את יודעת כמה זה עושה לי טוב.

עלמה אהובתי, אני שומע ברקע את השיר של “הפיל הכחול” ואני רוצה לשתף אותך בכמה חוויות אישיות שקרו לי בשנה הזו, בשנה הראשונה שלך.

כשהיינו יחד, אמא ואני, ב”סקירת מערכות שנייה” בחודש יוני 09, שאלתי את הרופא שאלה פשוטה: האם אני “מגיע” למרתון טבריה בינואר? הוא אמר לי לא!! אין מצב! אשתך תלד בדיוק ביום זה. תוותר הוא פסק.

הפסקתי להתאמן, אבל המשכתי ללוות את אורן, בימי שישי בריצות הארוכות שלו – בכל פעם כשהוא חיפש חבר לריצה ארוכה הגעתי. רצנו יחד 15 פעמיים ריצות משותפות של ~20 ק”מ.

בוקר יום אחד בהפתעה מוחלטת, אמא הרגישה את הצירים המוכרים – זה היה ב 13.12.09 חודש לפני הזמן הידוע לנו. נסענו לבית החולים ובתוך כמה שעות היית איתנו קטנה קטנה, אפילו לא אפויה עד הסוף ואחרי 3 ימים הגעת עם אמא הביתה.

אני רוצה לספר לך משהו – כשנתיים לפני שנולדת, מצאתי לי לראשונה בחיי תחביב והייתי לספורטאי חובבן, מנהל אורח חיים של ספורטאי – כלומר, בשעה עשר כבר ישן… בלילה הראשון שלך קרה משהו אחר. לקראת עשר נכנסתי למיטה מתארגן לשינה כמו בכל לילה בשנתיים האחרונות ואז התחלת לבכות – בכית המון. יצאתי מהמיטה ולא חזרתי למיטה הזו שלשה שבועות ארוכים. העיסוק בספורט נעלם לגמרי בין לילה.

עזרתי לאמא מאוד, כל לילה נשארתי עד השעה 3 ער ותומך בך ואז חטפתי שינה קצרה עד 7 בבוקר= 4 שעות שינה של הישרדות, כך במשך שלשה שבועות, כאשר בשעה 7 כבר “ארגנתי” את האחים שלך לבית הספר. כך טסו להם שלשה שבועות קשים ושונים בתכלית השינוי ממה שהיה לנו, לכולנו, במשפחה קודם.

עלמה, כשהייתי אבא צעיר לפני 10 שנים, לא היה לי תחביב. כנראה שהאחים שלך הגדולים היו אז התחביב שלי כנראה. אבל כשאת הגעת, כבר היה לי תחביב שאהבתי, שעסקתי בו שנתיים ומאוד רציתי לשמור עליו, אבל הייתי מחויב אליך ואל אמא. נשארתי בבית אבל בדמיון המשכתי להפליג במחשבות על אימוני שחייה ואופניים במרחבים הפתוחים. המשכתי לחלום גם שישנתי רק 4 שעות והייתי עייף. הפכתי ל”לאה” בין לילה.

בוקר אחד, כמעט לפני שנה, קמתי וביקשתי מאמא לקחת יום חופש אחד – אחד בודד, קטן בלי שירגישו ונסעתי לטבריה.

כן, נסעתי לטבריה לרוץ את המרתון הראשון שלי בחיים. לא מוכן, לא מאומן, אבל עם רצון אדיר של לעשות משהו שיזכיר לי שאני ספורטאי.. שיעשה לי טוב. …קצת לפני השעה 9 בבוקר ישבתי על המדרכה טבריה ליד שער הזינוק – ברקע נאמה אז שרת החינוך והתרבות ובירכה אותנו ואני מת כבר לזנק, אבל מהפחד אני יושב על המדרכה שומר על הרגלים. ואז הגיע הזינוק..

תכננתי להגיע לעין גב 21 ק”מ ושם לעצור, לחשוב ולקבל החלטה “איך אני חוזר לטבריה?” (עם מטוסי צה”ל או עם אוטובוס ה”זבל” או בריצה) הגעתי , עצרתי שתיתי כוס מים ושלחתי אליך חיבוק גדול והבטחתי לך שאני יכול, חייכת אלי וסיימתי את כל המרחק והייתי גאה. קפצתי על זהר בנקודת הסיום והתחבקתי עם מיקי (אני חייב להכיר לך את מיקי, מתנה בחיים), נעם ויחיאל ועוד חברים אחרים. זה פשוט היה פשוט גן עדן.. אושר גדול עלמה. מהיום, אני אבא מרתוניסט.

התקשרתי לאמא לספר לה כמה אני מוצלח והיא – היא רק “איפסה” אותי והזכירה לי שבשעה 6 “בול” אני צריך לקחת את נגה אחותך מהחוג שלה… אז חטפתי ארוחת צהריים והגעתי בזמן לטכנודע לקחת את נגה הביתה. במושב האחורי יש לי שקית לבנה ובה יש מדבקה יפה שכל מסיימי המרתון אוהבים להדביק על הרכב שלהם…

מתקשר מהדרך לליאור מרקוביץ’ שתמך ועודד בניגוד לכל המומחים שאמרו לי לא להעז לעשות את זה.. ומרקוביץ עזר לי לקבל את ההחלטה הנועזת והאמיצה שלי. הוא היה שם בשבילי ואני מספר לו על החוויות שלי… והוא אומר לי…. אז אתה בא איתי לאוסטריה? יש לך כבר מרתון ברגליים…

יפה שלי, הגעתי הביתה וספרתי לאמא על האתגר הבא – היא לא חייכה, לא ענתה לא הגיבה – אבל אני ראיתי בשתיקה שלה כהסכמה 🙂 התקשרתי לאיסתא ונרשמתי לתחרות האירונמן הראשונה שלי. תאריך היעד הוא 4.7.10.

עלמה, 5 חודשים התאמנתי לתחרות מפוארת זו. בחודשים הבאים הייתי בבית וגם הייתי אבא טוב לאחים הגדולים שלך – פיניתי את כל ה ז מ ן שיש לי לשלושה דברים הכי חשובים לי: פרנסה, משפחה ואימונים וזה מה שעשיתי 5 חודשים בהם הייתי לבד לבד לבד בודד ושם למדתי להכיר חבר חדש – את עצמי.

יולי הגיע ועם מרקוביץ’ האלוף נסעתי לאוסטריה וחזרתי הביתה עם מדליה יפה וגדולה של סיום מוצלח – חודשים רבים אחר כך חגגתי את הסיום המוצלח שלי. יום אחד אכיר לך את ליאור הוא חבר אח חבר איש יקר.

עלמה, חזרתי ביולי הביתה וחזרתי איש אחר. יש משפט שמיחסים אותו לאנשי הברזל Once you did it you never be the same again וזה נכון- פתאום “לצאת” עם אמא לקניון זה לא כל כך נורא ואפילו לא כואב יותר בגב התחתון 🙂 לטוס טיסה ארוכה 15שעות מתל אביב שעות ללוס אנג’לס זה לא כל כך רחוק. המרחקים השתנו לי, הזמנים השתנו לי, הגבולות התקצרו לי. אגב, אני חייב להכיר לך את חברי היקר יהודה שטוייר שעזר לי להבין את מה שאני כותב כאן.

ואז, יום אחד, החלטתי לרכב עם חברים מת”א לאילת (ביום אחד 330 ק”מ) וזה הצליח לי וזה הפך לאפשרי.

ויום אחד נתנו לי משימה חדשה בעבודה שפעם הייתי נוהג לחשוב שאני לא יודע איך להתמודד איתה וגם זה הצליח לי – כי הבנתי איך דברים עובדים ומה החוקים.

ויום אחד הזמינו אותי להשתתף בכנס חשוב בעבודה Innovation camp. במשך 4 ימים יצרתי עם העובדים הכי קריאייטיבים בעבודה ועלמה, שם במלון בצפון למדתי יותר כמה הכל אפשרי וכמה החברים שאתה מתרועע איתם מקפיצים אותך למקומות גבוהים – עלמה, שם זה נחתם סופית – הכל אפשרי. תזכרי את זה.

ואז, הגיע עוד רעיון לתת מעצמי את כולי לחברה מהקבוצה בתוך טריאתלון אילת – נסעתי לעודד את האחים שלך הטריאתלאטים בתחרות שלהם ואני שכבר עשיתי מרחק ארוך יותר, נרשמתי לטריאתלון אולימפי ראשון, רק על מנת לעזור לה. נרשמתי וסיימתי עם חיוך גדול שמחה אושר ומלא אנרגיות טובות, ושם נתתי את כולי וממנה למדתי המון על מיצוי היכולות האישיות.

ואז הגיח עוד רעיון, ענק, כביר, גדול וחשוב – ללוות בטיול חוצה ארץ את אריאל חבר שלי שנוסע ללימודים ארוכים בסינגפור. עלמה – רכיבה ארוכה ממטולה לאילת ב 3 ימים 600 ק”מ – אין דברים כאלו ועלמה, תאמיני לי גם זה עבר ללא תקלות ואני מסיים את השנה הראשונה שלך איתנו מלא בסיפוק ובכל כך הרבה הישגים וחוויות ואושר ואני חוזר הביתה ואת שם וזה לא היה אותו הדבר אלמלא היית כאן איתנו.

את כאן כי הפסקתי לפחד, כי הפסקתי להגיד לעצמי מה אפשרי ומה לא אפשרי – את כאן כי יום אחד בדיוק ב 1.4.2008 הפסקתי לפחד והתחלתי לחיות את חיי בעוצמה ואת לידי אוחזת בידי ואמרת שאת אוהבת אותי, אפילו שאת עוד לא יודעת עדין לדבר ואני פה בשבילך מחזיק לך את היד הקטנה ואני מבטיח לעזור לך ולהיות שלך. תמיד!

 

לקוחות יקרים, ביום הבחירות הסניפים שלנו סגורים למעט סניף אקטיב שפתוח עד השעה 16:00