מכירות:073-7579019
כל נושא:03-6992995
 |  כניסה ללקוחות  |  EN

יוסי –ילד שלי מוצלח

פורסם בקטגוריה: כללי ,

אוגוסט 2011

הימים ימי חודש אלול, ימי סליחות. יום העבודה הראשון שלי ב”עולם במים של אורי סלע” בבריכת גלילות המיתולוגית. תחילתה של דרך חדשה, סימני שאלה הנוגעים למהפך שעבר עליי. ברמה האישית אני שבר כלי, בתחתית הבור(אם כי לימים נוכחתי שגם בתחתית, יכולים להיפער בורות נוספים).

השעה 21:30, שיעור שחייה אחרון אחרי לו”ז ארוך שנמשך משעות הצהריים. עייפות, בלבול, הראש טרוד במחשבות, היכן אשן הלילה? בימים אלו, לסחוט ממני חיוך הוא בגדר משימה בלתי אפשרית כמעט. ניכור מכל עבר.

לשיעור מגיעים צמד חברים, אבי ויוסי. רוצים ללמוד/להשתפר בשחייה. אבי מצליח לשחות בריכה שלמה בחתירה, בחור דק גזרה, מלא מוטיבציה. יוסי לעומתו, מגיע עם חולצת שחייה ולשאלתי אם נח לו לשחות איתה, אני מבין בתשובתו המתחמקת, כי הוא נבוך להורידה. מאחורי החולצה אני מבחין על נקלה, כי נחבאת לה בטן משתפלת. יוסי לא מצליח להשלים חצי בריכה בחזה, בחתירה אין לו מושג. הוא גם מעשן ונראה במים כבוי לחלוטין, על הגבול הייאוש…כמוני.

תוך כדי, מתפתחת בינינו שיחה, מתברר שיוסי מתחיל לרדת במשקל, הוא מנסה גם לרוץ, במקביל לרצונו לשחות.

 

אוקטובר 2011  

8-10 שיעורי שחייה מאחורינו, אבי ויוסי, שלשיעורים האחרונים כבר הגיע ללא חולצת השחייה, עוברים לשחות בקבוצת ה-West שלי, בימי שני בערב בבריכת עולם המים שבכפר עופרים, על גבול צומת הכפר הירוק. בריכה קטנה, בקושי 20 מטר אורכה, המים חמימים. חממה. הקבוצה מתאפיינת בחברים, בני 30+, שסיימו ללמוד לשחות ומבקשים להפוך את השחייה לדרך לחיים. רובם, בתחילת דרכם בקבוצה, מסוגלים להשלים בריכה אחת בסגנון החתירה, לכל היותר שתיים ברצף. כמחצית חברי הקבוצה, למדו לשחות לאחר עברו טיפולים הידרותרפיים בעולם המים, בעיות גב לרוב, והשחייה עבורם היא ספורט הסיבולת המומלץ ואולי היחיד שהם יכולים לבצע.

יוסי לעומתם מגלה סימני עניין בתחום הטריאתלון. בשיחות שניהלנו קודם לכן, סיפרתי ליוסי על המהפך האישי שאני עברתי, על הירידה במשקל והחזרה לעיסוק בספורט. איני משוכנע שבאותם הימים, יוסי ידע מה עובר עליי.

מדי שבוע, במהלך האימון, אני מספר ליוסי על הספורט, על המטרות האישיות שלי.

ויוסי, כמי שקורא מתוך מבט עיני את משאלתי הכמוסה, שואל אותי מתי (לעולם המים), תהיה קבוצת טריאתלון שיוכל להצטרף אליה. “החלום שלי”, אמר לי יוסי, הוא “לסיים טריאתלון”. יוסי כיוון אז למרחק הקצר ביותר – הספרינט שכולל 750 מ’ שחייה, 20 קמ’ של רכיבה על אופניים ו-5 קמ’ ריצה.

 

דצמבר 2011

לאחר חודשים בודדים לעבודתי כמדריך שחייה ומאמן קבוצות West ו-מאסטרס בעולם המים, הוצע לי לאמן מספר חברים, בעלי ניסיון מסויים בתחום הטריאתלון, שמחפשים מסגרת חדשה. במסגרת חדשה זו, הייתי אמון גם על קליטתם של חברים חדשים על מנת לנסות להקים קבוצה נחמדה.

עד מהרה, החליטו 25 חברי קבוצת “החברים של עולם המים”, רובם חברים אישיים של אורי סלע, שניהלו קבוצה עצמאית משל עצמם, לחבור לקבוצה הקטנה שהוקמה. בתוך כך, פתחתנו את הקבוצה המחודשת והמתחדשת – טריאתלון עולם המים. מוניתי מטעם עולם המים, למנהלה של הקבוצה ומיד קראתי לדגל לתום מרמרלי, חברי הטוב, על מנת שיהיה אמון על הפן המקצועי. תום היה אז טריאתלט מרחק ארוך מוכר, ועל אף היותו מאמן טריאתלון צעיר מוכר פחות, סמכתי את מלוא ידי עליו ואמרתי זאת גם למנהלי. ידעתי למה.

 

ינואר 2012

אבי, נרשם לקבוצת מאסטרס בעולם המים. הוא כבר שחיין של ממש. עד היום.

יוסי לעומתו, לוחץ להצטרף לקבוצת הטריאתלון. הימים ימי ישראמן, יצאתי עם הקבוצה הנחמדה לאילת, לא אימנתי אותה לפני כן וגם תום לא, היה זה שלב הגישושים, ימים של היכרות. נוכחתי ברוח החברית בקבוצה וראיתי שקיים פוטנציאל מקצועי אדיר. מידד לוי, שלימים גילה לי חברות אמיתית מה היא, יצק לראשונה תוכן למושג – כיכר מרידיאן.

מיד לאחר שובנו מהישראמן, יוסי נרשם לקבוצה והיה לחבר הראשון של הקבוצה המחודשת. הוא הוצג כך גם בערב הקבוצה, ערב הפתיחה הרשמי, שנערך בשבועיים מאוחר יותר. יוסי היה אז אלמוני בקבוצה, נחבא אל הכלים ותמיד אחרון באימונים.

יוסי החל להתאמן בכל המרץ, רכש אופניים יד שנייה, שעד מהרה הבהרתי לו כי השלדה שלהן שבורה לחלוטין. באותו היום יוסי כבר היה עם אופניים חדשים. באימוני השחייה נוכחתי שיוסי יורד במשקל ונכנס לכושר טוב. גם הרכיבה כבר התחילה להתחבר ויוסי עלה על דרך המלך.

במקביל, התחלתי גם אני בהליך של שיקום אישי, סיזיפי, כואב, דומה לטיפוס לעבר פסגה גבוהה ונשגבת. הייתי אז בתחילתו של הטיפוס. ידעתי כי עוד ארוכה הדרך, כשם שלקראת תחרות מטרה, העבודה היא קשה – ההשכמה המוקדמת, הקושי הפיזי, העייפות, הפציעות. כשם שבאימונים שלי, אינני נרתע ממכשלות שכאלה, הבנתי שגם כאן, בחיי הפרטיים שלי, זה לא יקרה שוב. הפעם לא אירתע.

 

אפריל 2012

יוסי מתאמן במרץ. כבר יש מטרה והיא כבר נראית לעין, החלום הופך למוחשי, כמעט עד כדי דגדוג בקצות האצבעות. טריאתלון תל אביב 2012, 16.6.2012. הוא הופך למעורב חברתית בקבוצה, מגיע למחנה האימונים הראשון שלו במרום גולן ועושה רושם שהוא נהנה מהחיים.

במקביל, גיבשתי רעיון. לנסוע עם קבוצה של אנשי ברזל, לתחרות המפורסמת ברוט, שנערכת מדי שנה בחודש יולי. מאחר ומדובר בתחרות מבוקשת מאוד, עבור אלפי ספורטאים מרחבי העולם, היה צורך להתחיל בסידורים הלוגיסטיים כבר באותה תקופה, 15 חודשים לפני התחרות המיועדת ל-14.7.2013.

האמת שהרצון לנסוע לרוט כקבוצה, היה יומרני למדי אותה העת, כיוון שרוב רובם של חברי הקבוצה, לא חוו תחרות מרחק ארוך, רק בודדים מהם התכוננו באותם הימים לתחרות איש הברזל הראשונה שלהם, שנערכה ביולי 2012 באוסטריה.

היו כאלה שחשבו על זה, היו כאלה שהיו בטוחים שהם רוצים, היו חברי קבוצה מתחילים, כיוסי, שלמעט להזיל ריר על הרעיון, הבינו שעדיין מוקדם מאוד.

דבר רעיון הנסיעה לרוט, מתפשט, תחילה כשמועה, בין חברי הקבוצה וכאשר הופך הרעיון ליעד רשמי, הבטתי ביוסי, באחד מאימוני השחייה בערב, הוא לא אמר מילה, אבל אז כבר הבנתי.

 

יוני 2012

יוסי גומע את מרחק הספרינט בקלות. הוא מסיים עם חיוך, מאושר עד הגג כאשר חברי הקבוצה מעודדים אותו בקולניות, במהלך הריצה.

החלום הוגשם, המטרה הושגה, היה ברור מיד שיש חלום נוסף, נשגב יותר, שהפעם, נראה כמעט בלתי אפשרי להשגה.

תחילה חשבתי, שחלומו הראשון של יוסי הישן, יוסי של אוגוסט 2011, היה קשה יותר להגשמה מן החלום החדש. המהפך שעבר עם עצמו, הפחתת העישון, הירידה במשקל, הפיכת הספורט לדרך חיים כבר כמעט והושלם. מכאן, הוא סיים לטפס בעלייה, כשם שאני מטפס כל הזמן, בנתיבים מקבילים לשלו,  מכאן הוא כבר במישור, ויוסי חזק במישור. הרגשתי שגם אני במישור.

אלא לגבי שנינו, טעיתי, נוכחתי כי הטיפוס לא נגמר, הוא עוד יהפוך לקשה יותר.

 

יולי 2012

יוסי נרשם לתחרות איש ברזל ברוט 2013, שנה לפני שהתחרות מתקיימת. הוא לא מהסס. מיד לאחר שהוא מקבל ממני קוד להרשמה, הוא עושה זאת. הייתי מת להיות הזבוב על הקיר באותו חדר בו נרשם יוסי לתחרות באמצעות המחשב. לצפות, מרחוק וללא ידיעתו של יוסי, במבט שבעיניו.

 

אוגוסט 2012

פרוייקט הנסיעה לרוט יוצא לדרך, ערב הפתיחה החגיגי, מקדם את פניהם של כולם.

לאחר שעמלתי על קיומו של הערב, חל אירוע בלתי צפוי, שלדים בארון מהעבר, שכמעט ומנע ממני את האפשרות לקיימו ולהשתתף בו. בסיועם של חברים, פסחתי על המשוכה, הערב התקיים ויצאנו לדרך.

תוכנית האימונים כללה השתתפות בחצי ישראמן בחודש ינואר וזאת בסיומו של מחזור האימונים הראשון של העונה. יוסי נרשם כמובן גם לתחרות זו.

אלא שאז, יוסי הודיע לי שמשך כ-3 שבועות, בחודשים ספטמבר-אוקטובר, הוא ייעדר בשל טיול עם חברים בחו”ל.

לא הבנתי אותו. מאז טריאתלון תל אביב, יוסי כמעט ולא הגיע לאימונים, הוא עלה במשקל ופה ושם גם נוכחתי שהוא מעשן. למרות זאת, יוסי נרשם לישראמן ולרוט ועם הודעתו כי ייעדר עוד תקופה ארוכה מאימונים חשובים, נוצר אצלי דיסוננס צורם במיוחד ביחס ליכולתו להגשים את חלומו החדש.

 

ביקום מקביל, גם הטיפוס שלי החל לקבל שיפוע חד ולהיות קשה במיוחד. למרות שסברתי אותה העת, שכבר כמעט והגעתי לפסגת העלייה, נתקלתי לפתע בשיפועים חדים במיוחד, בלתי צפויים, כאלה שמקרה הטוב, אתה משחרר את הקליט, מוריד את הרגל, אומר נואש וחוזר לאחור. במקרה הרע, אתה מאבד שיווי משקל ונופל על האספלט הלוהט.

 

אוקטובר 2012

יוסי חוזר מחו”ל, הוא השמין שוב, בקושי מגיע לאימונים, הוא חלש, עושה רושם שתקוע במקום אם לא מתדרדר לאחור.

במקביל, אני במלחמה של חיי. באימוני הקבוצה לעומת זאת, אני מניח את הדברים בצד ומנסה להתרכז כמה שניתן במתאמנים.

הסיכויים של יוסי ושלי, נראים קלושים. הדבר היחיד שמחזיק אותי הוא השיפור בכושר האישי שלי וההתקדמות לקראת תחרות המטרה האישית שלי, הישראמן המלא.

יוסי לעומתי, מטפס לראשונה את נטפים, יום לאחר אליפות ישראל באילת, בה התחרינו ובילינו יחדיו. הוא בהלם. הטיפוס קשה וארוך מכל טיפוס שחווה אי פעם.

 

דצמבר 2012

מחנה האימונים בערד, יוסי מגיע כמובן, הוא כבר נראה טוב יותר אבל בניתוח יכולותיו באותם הימים, עם המחסור באימונים והיעדר העומק ברגליים, אני לא מהמר שהוא יסיים את חצי הישראמן אליו הוא רשום. הוא עדיין כבד, מתקשה מאוד בעליות. וישראמן, אתם יודעים, זה עליות.

אני בכושר שיא, מתרגש לקראת הישראמן, מצליח להניח מאחוריי את התוהו ובוהו ההולך ומתגבר בבית, ומתמקד במטרה האישית שלי, במקביל למטרה הקבוצתית, לכבוש את פסגת הישראמן.

הוא שקט, לא מדבר הרבה, כאילו מתחמק ממני. חשדתי שהוא חושש שהוא מאכזב אותי ואת עצמו. גם ליוסי יש חיים פרטיים ובעיות משלו. הוא אב לילדה, מנסה לגבש ולפלס לעצמו דרך משפחתית, להתיישב.

 

ינואר 2013

ימים בודדים לפני הישראמן. יוסי מתפרק, הוא חולה. לוקח תרופות. פיזית, אני בכושר שיא.

ביקום המקביל, החיים האמיתיים בכאוס מוחלט. ושוב, תמיד לפני שאני עומד בפני אירוע חשוב, קורה משהו. ככל שהאירוע חשוב יותר, המכה עוצמתית יותר, מפרקת יותר. הפעם, השמיים נופלים.

אני קם מהקרשים ומתחרה בישראמן. מסיים באופן מכובד ומרגיש שאת שלי עשיתי.

יוסי מתחרה במקצה החצי, לראשונה הוא חש באמת את הקושי. הטיפוס, הרוחות הדרומיות האימתניות. הוא מתחרה חולה. לקראת סוף המסלול שלו, כ-8 שעות מתחילתה של התחרות, אני עוקף את יוסי בסיבוב הריצה הראשון בתחרות שלי. מילת עידוד קצרה ואני ממשיך הלאה. יוסי עומד לסיים ! הוא טיפס את העלייה הזו עד סופה, למרות המכשולים, למרות הקשיים, עם המחלה וכנגד כל הסיכויים.

 

פברואר 2013

תחילת מחזור האימונים של הקבוצה.

האימונים מתקיימים במקביל לאנשי המקצים הקצרים ולאנשי הברזל המיועדים, העתידים לנסוע לרוט ויוסי ביניהם.

יוסי נעלם, מגיע לא מגיע, נוגע לא נוגע. ואני שוב, מגלה סימני דאגה, משכנע את עצמי שאת הטיפוס הזה הוא לא יחזיק, לא בקצב הזה. גם אני, לאט ובזהירות, מטפס בעצמי חולף עוד גבעה ועוד אחת. הטיפוס הזה ארוך וקשה מנשוא. מתברר שיוסי חלה בדלקת ריאות. תחרות הישראמן, בעודו חולה, הכריעה את גופו. רק באמצע מרץ יוסי מתחיל להתאמן קצת.

אחת לשבועיים – שלושה, יוסי מגיע לאימוני שבת, ההולכים ומתארכים. יש לו את ענייניו שלו, את הילדה, את העבודה, אולי גם אהבה. ככל שאני פוגש אותו, אני מנסה לדרבן אותו להגיע יותר, מתעניין אם כאשר הוא איננו, הוא מתאמן לבד על פי התוכנית של תום. יוסי, לרוב מהנהן בחיוב, אבל אני חשדן.

 

יוני 2013

תקופת האימונים לרוט בשיאה, יוסי מתאמן, לא מתאמן, לפחות על פי הנראה לעין.

במחנה האימונים, שנערך גם השנה במרום גולן, הוא נראה גבולי. בניתוח המקצועי שהתחלנו לעשות לכל אנשי רוט, מספרי הקלפים שחולקו ליוסי, נמוכים. לא ביחס לשאר חברי הקבוצה, ביחס לעצמו. הקיצור DNF  כבר מהדהד לי בראש ופעמים רבות מדי.

חן לוי, חברת קבוצת הטריאתלון של עולם המים וחברה קרובה של יוסי, הסיעה אותי לביתי בסוף אימון שחייה באותה העת. חן, שהייתה בקשר חברות אדוק עם יוסי, לא שמעה ממנו זה זמן מה ושיתפתי אותה כי התחזית שלי עבור יוסי ברוט היא גיהנום לשמו.

 

יולי 2013

כשבוע לפני הנסיעה לרוט, הכל כבר מוכן, נפגשים לערב סיכום ולתדריכים אחרונים. בהיבט הזה נראה שיוסי חזק בעניינים. מגיע לאירוע, אוכל טוב, מחייך, נראה מאושר. לו היה יודע מה הצפי שלי לגביו לתחרות, היה מוחק את החיוך. אני בטוח לגבי כולם, ללא יוצא מן הכלל. עם העבודה של תום פשוט אי אפשר להתווכח. שהדברים בידיים שלו, ברור מראש איך הם ייראו בסיום, לא נשאר דבר ליד המקרה. אבל הרושם הכללי היה שיוסי לא עקב אחרי ההנחיות. הסתבר שהיה זה רושם בלבד.

במקביל, אני על סף קריסה, הטיפוס כבר בלתי אפשרי, הדופק כמעט מקסימלי, השיפוע, שמצוי כמה מאות מטרים בודדים מהפסגה, תלול מדי. לא ברור מי ייקח מושכות הנסיעה לרוט, נראה שאני לא אוכל להגיע. כינסתי את כוחותיי האחרונים ונלחמתי חזרה, כמי שעומד על אופניו בניסיון אחרון בהחלט לדווש. זה זז בקושי, אבל זה זז, אני כבר רואה את סיום הטיפוס.

 

11.7.2013 – יוסי נוחת עם כולם במינכן. אני מקבל אותו בשדה התעופה, מחבק חיבוק חזק ואוהב, אבל בעיקר חיבוק דואג.

הכנות אחרונות, מרכיבים את האופניים, הכל במקום, יוצאים קצת להשתכשך בתעלה, חיוכים לכל עבר. כיף גדול עם עקיצה קטנה ומטרידה. מה יהיה עם יוסי?

הצעתי לכל אחד מהמתאמנים, לשוחח עמי ב-4 עיניים לפני התחרות. כולם כבר דיברו עם תום לפני הנסיעה, ההנחיות המקצועיות ברורות מאוד. היחיד שלא שוחח עם תום הוא יוסי.

גם כאן, כמעט וכולם כבר דיברו אתי, אחדים על התנהלות, אחרים על המועקה והמתח, מעטים על הרגש. ויוסי, כמעט היחיד שלא קובע אתי כלום. לא מדבר.

 

13.7.2013 – שעות אחר הצהריים, כ-15 שע’ לפני צופר ההזנקה, לאחר ששבנו כולם מהפקדת האופניים שבשטח ההחלפה T1. אני יושב בגפי על הבר בבית המלון באחד מפרבריה הרחוקים של נירנברג, 10 דק’ נסיעה מנקודת הסיום ברוט.

לפתע יוסי מופיע, מתיישב לידי. אני מתלבט. מן הסתם נדבר על התחרות, על מה שהיה באימונים ומה הצפי למחר. האם לומר ליוסי את האמת?  ניסיתי לקבל מיוסי עוד קצת פרטים. שוחחנו על יום המחר, על קצבים, רמזתי ליוסי שלדעתי תקופת ההכנה שלו לא הייתה מושלמת.

ליוסי יש ניצוץ בעיניים. הוא כנראה ידע יותר טוב מכולם למה.

 

14.7.2013 – יוסי מזנק, באחת מההזנקות האחרונות. אני מפספס אותו יוצא מהמים אבל מבין שזמן השחייה שלו מרשים בהחלט ביחד לכל הציפיות.

כל אותו היום אני מתרוצץ בין המסלולים ברוט ובסביבות אחר הצהריים מגיע לאזור שער הסיום, לקבל את פני חברי הקבוצה המסיימים.

תום מעדכן אותי בכל כמה דקות בהודעת טקסט, מה צפי ההגעה של חברי הקבוצה לשער הסיום. הוא מעדכן גם בזמני ביניים של אלו הרחוקים יותר. ליוסי, אין יותר ספליטים באופניים וזה כבר בשעת אחר הצהריים. המסקנה היא שיוסי הפסיק, אף אחד לא יודע היכן הוא.

לפתע, הודעה מתום – ליוסי יש ספליט סיום רכיבה, הוא סיים את הרכיבה בתוך זמן ה Cutt – Off.

המשמעות היא שככל שזה תלוי בו, יוסי יסיים את התחרות, אף אחד לא יוריד אותו מהמסלול יותר.

מאוחר יותר הסתבר, כי לאחר כ-120 קמ’ של רכיבה, רוכב פגע ביוסי מאחור ושבר לו את מעביר ההילוכים האחורי. משמעות הדבר היא שבמשך כ-60 קמ’, יוסי המשיך לרכב עם הילוך אחד בגלגל האחורי, 22 על הקסטה, הילוך קל מאוד. מכאן, אי אפשר להפעיל כח, הכל על הלב. ואיזה לב זה !

 

השעה 22:30, אני מחכה ברוט לאחרוני המסיימים, כשם שהשתדלתי לקבל את פניהם של כל גיבורי היום מהקבוצה, סמוך לשער הסיום. נשאר רק יוסי. מרום דניאל שמסיים, אומר לי שראה את יוסי, הוא רחוק, נראה לא טוב ומביע דאגה לשלומו. במקום חגיגה גדולה, מוזיקה, עשרות אלפי אנשים, רעש המולה ואני כבר עייף, זה סוף העלייה שלי. כמעט וכל חברי הקבוצה כבר עזבו את המקום לבית המלון. אני חש שכמעט והגעתי למעלה ההר, בדד, בכוחות עצמי, אבל איני חש אושר. מתרחק ממוקד ההמולה, נשכב על הדשא בנקודת מפגש שקבענו, משחרר אוויר ומתמלא בעצבות. מחשבותיי מפליגות אל חיי היום יום, אל הטיפוס האמיתי של החיים.

אמנם כולם עמדו בציפיות, כולם הצליחו, כולם נהנו, היה מדהים. הייתי אמור לחוש ברגעים אלה בדיוק את התחושה ההפוכה, אושר. אבל איפה יוסי ???

 

בסביבות השעה 23:00, לאחר שלא הצלחתי למצוא מנוחה ולאחר זריקת עידוד וחיבוק גדול משירי המאירי, שחזרה עם מספר חברים לבית המלון, לחזות במופע הזיקוקים לכבוד סיום האירוע,  אני מחליט לצאת לחפש את יוסי. יוצא מאזור שער הסיום ומתחיל להתקדם במסלול הריצה, בניגוד לכיוונם של רצים בודדים שעוד מצויים על המסלול ומגיעים בקרוב לרגע התהילה שלהם. אני לא רואה את יוסי, חושך ורעש ההמולה ההולך ומתרחק, הופך אט אט לדממה מעיקה.

החלטתי לשוב, זה אבוד למצוא אותו כאן. מי יודע היכן הוא.

בייאושי, חזרתי על דרכי, נכנסתי לאיצטדיון המתרוקן, שבמרכזו שער הסיום, השעה 23:40 לערך. המולה של עשרות מתנדבים ואוהדים בודדים, שמצטלמים במקום עם אגדות טריאתלון.

לפתע אני חש מנח יד כבדה על כתפי, יוסי !!! עם מדליה על צווארו, ורד בידו והתעודה כבר בשלבי הכנה סופיים. כולו מיוזע אך מחוייך. חיבקתי את יוסי חיבוק חזק. הוא עשה את זה, בניגוד לכל התחזיות, כנגד הזרם והקשיים, הוא השלים את החלום המתוק. הוא איש ברזל, איש ברזל אמיתי.

וביקום המקביל, כבשתי את הפסגה, ראיתי סוף סוף את האור. החיוך לא מש מפני. מעתה זה מישור, מישור ארוך, הכביש משובש, רצוף מהמורות, אבל מישור.

 

יוסי אלמוזנינו, או אלמוזנינג’ה בפי חברינו לקבוצה. אני אוהב אותך. אתה ברזל. אתה שווה את הכל. טיפסת אל הפסגה ועשית זאת. ואני עשיתי כמותך.

בימים אלה אני חוגג לך שנתיים, שנתיים מיום שהפצעת לחיי ונולדת לי כילד.

 

יוסי, ילד שלי מוצלח.