073-7579019
 |  כניסה ללקוחות  |  EN

היום שאחרי

פורסם בקטגוריה: כללי ,
במשפט אחד – לא כך תיכננתי לסיים את הישראמן הראשון שלי.. ועכשיו בעוד כמה משפטים (ואני מתנצלת מראש שיצא יותר מדי…): המתח הרב שחשתי בהכנות בבית ואף בדרך, התפוגג כשהגעתי לאילת ופגשתי כל כך הרבה פרצופים מוכרים ואהובים, שכולם באותה סירה. העיר אילת היתה מוצפת בטריאתלטים חלקם כבר מברזל, חלקם בדרך להיות, שצריך היה ספינת תענוגות בשביל להכיל את כולנו. איזה כייף זה להיות בנופש באילת (בלי ילדים, למרות ששלי כן הגיעו עם סבא וסבתא הנהדרים שלהם שבאו לראות את הבת שלהם מסיימת את החצי הראשון שלה), עם מלא אנשים קרובים יותר או פחות. כל הזמן הולכים ונפגשים. ארוחות ביחד. תדרוך רישמי, תדרוך פחות רישמי, דיונים על לבוש, טמפרטורות. טיפים אחרונים לטירונים כמוני והולכים לישון. באופן מפתיע נרדמתי בקלות ומוקדם גם הלילה. ושוב אפילו התבאסתי כשצלצל השעון כי רציתי עוד. הייתי דרוכה אך לא בהיסטריה. גם לא לפני הכניסה למים. והנה אני שם, במקום המפחיד כ”כ ההוא, הכי מפחיד. עומדת במים. מוקפת באנשים בחליפות השחורות ממש כמוני, כובעי ים כחולים, משקפות מוזרות, עומדים ומחכים. והנה הצופר ההוא… ויאללה. ישראמן 2013 יצא לדרך, ואני איתו… המים, הו המים. מה אני יכולה להגיד על המים? הים היה יותר קשה מהים הרגיל של אילת. גלים ובלגן בכיוונים. אני לא ראיתי אף נקודת ציון שאליה הייתי אמורה להתקדם (עיוורת, מה לעשות?) ולכן זרמתי עם הזרם. סבלתי, אבל ציפיתי לסבול, אז לא התאכזבתי.. בזכות התברברות במים שלי ושל עוד המון המון אנשים, יצאתי מהמים כהרגלי בקודש לאחר 52 דקות. כוח לרוץ לתחנת ההחלפה T1  באופן מפתיע דוקא היה לי. לוקחת את השקית ואצה לנקודת ההתלבשות. אין סוף החלטות שגויות גרמו לי לעשות החלפה של 15 דקות. וכן, אני חושבת שמגיע לי איזה גביע על זה לפחות. יוצאת לדרך על אופניי האהובות, מצב רוח מעולה. אני אחרי החלק המטריד ביותר מבחינתי. התוצאה שתכננתי לעשות כבר התרחקה ממני, הן בשל הזמנים המקסימליים בים והן בשל ההחלפה הנצחית. מלאת כוחות מתחילה בטיפוס, כהרגלי בקודש עוקפת ועוקפת, רק כי בעליות אני יכולה. אוירה טובה, יש התבדחויות בדרך, מקפידה לא לעשות משהו שדומה או מזכיר דראפטינג, מתוך איזה חשש דבילי שמישהו יהרוס לי את הכל בגלל זה. והנה נטפים. הנקודה הראשונה שאפשר לחייך בה, כי העליה הגדולה ביותר הסתיימה. חייכתי והמשכתי לי הלאה. ידעתי גם ידעתי שהמלחמה עוד רחוקה מלהסתיים, רק שמפה לא היה לי מושג יותר למה לצפות (את נטפים עשיתי לבדי באוקטובר). ממשיכה בשלי, לא עובדת קשה מדי, אבל גם לא משגיחה על הדופק. לא מרגישה שיש צורך. המהירויות מטורפות ומבינה שכנראה זכינו ברוח גב מלטפת. מתחילה לראות את החזקים חוזרים חזרה ממולינו, ומבינה מהמהירות שבה הם מתקרבים אלי שהדרך חזרה היא סיפור אחר לגמרי. אז שיהיה. סיפור אחר לגמרי, מה זה משנה? העיקר שבסוף זה יגמר.

ישראמן 2013 - שירי המאירי

משחקת תופסת עם אביב, מחייכת לכל הבאים מולים שאני מכירה. מזהה את חברתי הטובה ענת ושלר ומבינה כמה היא רחוקה ממני וכמה אין סיכוי שנרוץ יחד, אבל שום דבר לא מפריע לי. מקפידה לאכול כל רבע שעה משהו, מקפידה לשתות ומנסה לחסל בקבוקים. 02:22 לקח לי להגיע לסיבוב, ואז התחילה המלחמה האמיתית. רוחות הפנים חיכו לנו שם בסיבוב, מדוושים במהירות 15 קמ”ש ומבינים שאת נטפים כנראה לא נראה עוד הרבה מאוד זמן. משפט אחד מוכר נכנס לי לראש: Welcome to HELL  מהפרסומת המוצלחת של מקדונלד. כל מי שאני חולפת על פניו ואני מכירה, אני שמחה לחלוק עמו את ההלצה, ואני חולפת על פני הרבה. אני לא יודעת מאיפה באו לי הכוחות, אבל היו לי מלא. אם זה מהאוכל, אם זה מהרצון כבר לסיים את זה ולהתחיל לרוץ, אם זה מהרצון לתפוס כמה אנשים שברחו לי בדרך, אבל היה לי כוח ובדופק לא גבוה מדי המשכתי לתת עוד ועוד. והנה הירידה האחרונה לנטפים. אושר עצום ממלא אותי – הנה הגעתי הביתה, לחלק המוכר לי משנה שעברה (עת השתתפתי בשלשות בחצי איש ברזל ועשיתי את הריצה). יורדת מהאופניים ומופתעת לפגוש את ענת חברתי הטובה, שעלתה להתנדב ולעזור ב T2, אז נותנת לה לעזור לי ולטפל בי. החלפה מהירה למדי ועפתי לי לדרך. יום קודם התבשרנו שתקנות איגוד הטריאתלון פלשו גם לתחרות הישראמן ואסור לנו לרוץ עם מוסיקה. פייר? זה די שבר אותי, אבל באותם רגעים לא חשבתי על כלום. פייר?  אולי קצת חבל שהקשבתי, כי ראיתי רבים וטובים שרצו עם מוסיקה ולא נראה לי שמישהו מהמארגנים היה סגור על החוק החדש והמיותר הזה… רצה-עפה בירידה, מנסה לשמור על קצב רגוע ולתרגל את הטכניקה שתום נתן לנו לריצה בירידה.  תחנת התרעננות ראשונה – אני נזכרת שלא התרוקנתי ועוצרת להשלים את החסר, מרוצה כל כך שהגוף שלי מתפקד כהלכה וגם הכליות.. העליות בירידה באות לי קצת פחות טוב אבל אני לא מרגישה קושי רב מדי.

ישראמן 2013

לאחר שעה מגיעה לכיכר שחמון, פה נולדה לה פניה חדשה וקצת מיותרת בעיני, כי במקום להמשיך לרדת עוד ועוד רק בפיתולים ברחבי אילת, כעת יש לנו עוד עליה וחצי להתמודד איתה, ובמצבנו – זה לא היה פשוט. זה היה הקטע שהתחלתי להרגיש את הקושי. ממש. קילומטר ימינה קילומטר חזרה, והנה שוב אני בירידה האהובה, רודפת אחרי שני גברברים שאמרתי להם שאני גרופי שלהם, רק בגלל שכבר כמה קילומטרים רצתי שני מטר מאחוריהם. ללא ספק הם היו במצב טוב ממני. חדורי רוח שטות, צעקו מדי פעם צעקות לחלל של אושר ותחושת התעלות. איפה אני הייתי ואיפה הם.. כיכר מרידיאן – כמה נכספת היא, כמעט כמו ירושלים. הציפייה לפגוש שם את כל האהובים ממתינים, את חבריי קבוצתי שהעמידו דוכן עידוד והזנה מרשים. פוגשת את ילדיי ואת שי עוד לפני הכיכר, צעקות של שמחה, והנה גם הוריי מחכים בכיכר. עוצרת בתחנה של עולם המים. בשירי משקה אותי כוס איזוטון וכוס מים ואני נעזרת בו לשליפת הג’ל מגבי. הוא מתענין אולי בא לי לעשות את כל זה בריצה. פייר? לא בא לי. חן מעודדת אותי שאני מלכה ושאמשיך ושיש ממש לא הרבה בנות לפני. אני מתעודדת וממשיכה הלאה. 3 ק”מ לסיבוב בריף הדולפינים. כמה חלמתי על ריף הדולפינים. שבועות קודם עוד מלמלתי לאנשים – אני רק רוצה להיות בריף הדולפינים. מוזר, ציפיתי שיבינו, אבל אף אחד לא הבין ומצאתי את עצמי מסבירה לאחד אחד ששם הסיבוב – שם מתחילים לראות את הסוף, שם נשארים רק 6 ק”מ… אני מגיעה לסיבוב במצב לא להיט. הנשימה שלי מאוד כבדה. אני שומעת את עצמי מתנשמת בכבדות וחושבת לעצמי – וואוו, אף פעם לא התנשמתי ככה. ממש כמו זגרינסקי בעליות… כנראה אף פעם לא עבדתי כל כך קשה. הקילומטרים חזרה לכיכר מרידיאן עוברים בסבל רב. חולפת על פני פרצופים רבים ומוכרים שעושים עוד את דרכם לסיבוב והרבה מברכים אותי על המהירות וכמה טוב אני נראית. חבל שאני לא מרגישה כך. מתקרבת לכיכר מרידיאן, שומעת את הצעקות של עינב עובדיה המעודדת הראשית ומתעודדת. ויותר אני לא זוכרת.. זוכרת בוודאות שלא עצרתי לקחת את הג’ל האחרון. זוכרת במעורפל שלא הסכמתי לקחת שטוחים שהציעו לי. חושבת שזוכרת שמישהו הציע לי אולי ללכת קצת ואחר שואל: “אולי ארוץ איתה קצת?” לא זוכרת אנשים או פרצופים. ולא זוכרת את הכמה מאות מטרים אח”כ שעשיתי כנראה כבר במצב של תשישות יתר והיעדר סוכר או מלח או נוזלים. התעוררתי בזרועותיה של נסיכה יפה העונה לשם הילה, ואת כל מה שארע שם אני מכירה רק מסיפוריה. כנראה המשכתי לרוץ אחרי מרידיאן באפיסת כוחות וכפופה מאוד. היא ראתה זאת והלכה אלי וניסתה לעצור אותי. באותו רגע התמוטטתי והתעלפתי. היא השקתה אותי בקולה שקנתה בקיוסק ליד, הזעיקה פרמדיק שנתן לי שפורפרת גלוקוז, ואני מיד כששבתי להכרה, מלמלתי שאני רוצה לסיים. לא הייתי מוכנה לוותר. לא יכולתי לחשוב על לחיות עם ה”קלון”. יודעת שזוהי מילה קשה מדי, אך כך חשתי באותם רגעים, שהקושי לחיות עם האכזבה הזאת של כמעט לסיים, כמעט להגיע לשער הסיום ולפגוש שם את אהוביי, כמעט לעמוד במטרה שלי – הקושי יהיה רב מלהכיל ואני לא יכולה לחשוב על להתמודד עימו. וכנראה, רוב הסיכויים, להתמודד עם הדרך שנותרה יהיה קל יותר מלהתמודד עם בליל התחושות הקשות הללו שכבר החלו מציפות אותי. המלאך שלי הסכימה ללכת עמי את הקילומטרים שנותרו. אמרה שנותרו רק שניים. למעשה, כנראה כמעט שלושה, ואני נשענת עליה ומוצצת את שפורפרת הגלוקוז שניתנה לי כצידה לדרך, הלכתי צעד צעד. בתחילה ברגליים מכווצות לחלוטין, ואח”כ בצעדים קצת יותר בטוחים, אך לגמרי תשושים. וכך התחלנו בהליכה ארוכה מאוד – הליכת העילפון שלי, קראתי לה בדיעבד. הולכת צעד אחר צעד, פוסעת רגל רגל. מקרבת יד לפה לשלוק נוסף מהגועל נפש שניתן לי, אך לא נמצאת שם בכלל. הדרך חולפת על פניי ואני איני מזהה מאום. המקומות מוכרים לי מאוד וזכורים לי, אך איני מצליחה למקם אותי במפה שבה עלי עוד לצעוד. השלט של קילומטר 19 מגיע ואני אפילו לא מצליחה לחשב כמה עלי עוד לצעוד. קצת אחרי שעברנו בצד אחד של הלגונה, זיהו אותי בני משפחתי שהמתינו בצד השני ושני בניי המבוהלים ושי אהובי, רצו אלי. זוכרת שניסיתי להתאושש רק בשבילם. לענות תשובות לענין ואולי אף להתלוצץ מעט, וכל כולי גמורה מבפנים. איזו אמא אני שנותנת לילדיה לראות אותה ככה – שבורה, רצוצה, מחוסלת. הוריי ההמומים הצטרפו בצד השני של הגשר, דואגים אך גאים, קריאות עידוד ומחיאות כפיים ליוו אותנו ככל שהתקדמנו בטיילת, ואני עדין לא מצליחה להבין היכן אנחנו. כמה עוד נשאר? אני לגמרי לא פה אני אומרת לה ומרגישה איך אני נעלמת כל אימת שאני לא נדרשת לענות על איזו שאלה. המחשבות רצות לי בראש, היה ברור לי שמשהו קרה – הנורא מכל. היה ברור לי שהכל נגמר, הספורט בחיי הגיע לקיצו, לא אוכל שוב לעסוק בו. מחשבות החלו לנקר בי – אז מה אעשה ביום שאחרי? ביום שאחרי הטריאתלון? באיזה תחביב אבחר? חשבתי על המשימות בעבודה שהבטחתי לסיים שבוע הבא. מה יהיה איתן? חששתי שאני עושה לי נזק גופני בצעדת העילפון שלי, אך לא היה מצב לוותר. “את לא מאמינה איזו מטומטמת אני” אמרתי לה, וחשבתי על כל התחרות המדהימה שהיתה לי וכמה שרק היה חשוב לי להמשיך ולהדהים, להמשיך ולקבל מחמאות, עוד ועוד ועוד, עד לקו הסיום. וכמה נתתי לאגו להוביל אותי ולא השכלתי לעצור רגע ולהרגיע את המערכות. כמה הכיתי על חטא, כמה. והקילומטרים חלפו. זה היה נראה כמו נצח, אבל השעון מראה שאחד לקח 13 דקות והשני 12. חברים מהקבוצה בטיילת מזהים לא מזהים אותי. אחר כך סיפרו לי על מבט מבהיל ומזוגג. והנה כבר רואים את המלון קרוב ממש. “את רואה את שער הסיום שלך?” הילה המצילה שואלת. אני לא רואה כלום. אמיתי. פתאום אני כן רואה את ענת חברתי הטובה, היא קוראת לי בהקלה בשם שהענקנו לשתינו “בובי”, כי כבר כל כך דאגה לי שאיני מגיעה, ואני מלראותה פרצתי בבכי. פתאום המועקה על הדרך בה אני מסיימת בניגוד לדרך בה קיוויתי לסיים געתה בי ולא יכולתי לשאת זאת יותר. פרצתי בבכי מתייפח, בכי קולני, בכי שלא הצליח לרוקן. העצבות והתשישות כבר פשטו בכל איבריי ורק רציתי להגיע ולשחרר את הקושי הגופני שהיה, שעודנו. את המועקה הגדולה הזאת שרק הלכה והצטברה ככל שפסעתי, ככל שהבנתי. לא סיימתי. לא כמו שרציתי בכל מקרה.
כך הגעתי לקו הסיום - ישראמן 2013

כך הגעתי לקו הסיום - ישראמן 2013

מחיאות הכפיים, העידוד וקריאות ההערצה שהיו מכוונות אלי ורק אלי, לא הגיעו אלי. הייתי בתוך בועה. ועודני. עוברת  את קו הסיום, בשעה טובה יכולה לשחרר. תוך מספר שניות שוב התעלפתי.

איש הברזל 2013 - קו הסיום

הסוף היה טוב, התעוררתי באמבולנס. טופלתי מקומית על ידי מים וסוכר בעיקר. הרגעתי את משפחתי המוטרפת מדאגה עוד יותר. ולאחר זמן לא רב כבר הייתי על מיטת מסאז’ים מנסה להקטין את הנזק שללא ספק נגרם לשריריי בעקבות שתי ההתעלפויות הללו (איך לומר? שחרור ומתיחות – לא עשיתי…). וזהו. תם ונשלם. תם ולא נשלם הישראמן הראשון בחיי. אני בריאה ועל כך אני הכי מודה בעולם. ברגע שיעברו כל המכאובים (השרירים התפוסים שהם מנת חלקם של כולם) ותסתיים הפגרה הברוכה, אני מניחה שאוכל לשוב ולהתאמן. אני מודה לא פחות על המלאך שנשלח אלי להציל, להקים, לתמוך 3 ק”מ תוך כדי עידוד חיוך ושירה בלתי פוסקים. אשה מדהימה, שקודם רק ידעתי על קיומה, והיום אני מאושרת לומר שהיא חלק חשוב מאוד מעולמי ואני רק ממשיכה לגלות ולהידהם מהקסם שלה, הילה לביא האחת והיחידה. נותר רק לטפל בנפש הפצועה שלי, שגם  עם כל המחמאות והמילים הטובות, לא מוצאת לה מרגוע. ולהחליט מה הלאה… ולאן מכאן?

לקוחות יקרים, ביום הבחירות הסניפים שלנו סגורים למעט סניף אקטיב שפתוח עד השעה 16:00