זהו סיפורה של מרים (בת זוגו של תום מרמרלי, איש הברזל לשנת 2012 ומאמן טריתאלון בעולם המים), שעברה תאונה חזיתית קשה (עם אופניים מול רכב) וניצלה בנס. אנו נעקוב אחרי הסיפור שלה ולא פחות מעניין – תהליך השיקום שלה (בין היתר, בעזרת טיפולי הידרותרפיה ושחייה שיקומית בשיטת WEST).
סיפורה המדהים של מרים:
יצאנו אני וארז וינשטט (שותפי לאימונים לפרנקפורט) ביום שלישי ב7:00 בבוקר לרכיבה שהייתה אמורה להתבצע בשבת. בתוכנית היו 5 שעות רכיבה + שעה ריצה.
יצאנו מלטרון, רכבנו לנשר (משולש הפוך) משם לנחשון-שמשון-צובה-נס הרים-צור הדסה, ולצערי, שעתיים לפני הסיום, בדיוק בשלב הכי כייפי – כשהמישור והמהירויות הגיעו, הסתיימה הרכיבה שלנו…
בסוף הירידה של צור הדסה ישנה צומת T המורכב מפנייה ימינה לכיוון בית שמש כשאנחנו רוכבים על הנתיב הישר. בקטע הזה המהירות גבוהה כי מגיעים מירידה, אבל כשראיתי מרחוק את הצומת, התרוממתי ל"בייס" והחזקתי את הברקס. ראיתי שמגיע רכב וראיתי שהוא מאותת לכיוון בית שמש ובכוונתו להיכנס. הרכב נכנס לצומת ונעצר, למרות שאין לו שום תמרור עצור. הרמתי את היד סימנתי שאני מתכוונת לחצות את הצומת ובאמת היתה לי זכות קדימה. ירדתי בחזרה לאירובר במטרה להגביר את המהירות, וכמה מטרים לפני כניסתנו לצומת, הנהגת החליטה לתת גז.. הכניסה הייתה חזיתית באלכסון – נכנסתי עם הראש במכסה המנוע והגוף התגלגל על השמשה הקדמית. נפלתי על האספלט מצדו השני של הרכב והאופניים נשברו לגמרי ועפו לפחות 10 מטר מהרכב…
ארז השותף שלי היה מאחורי והספיק לבלום. הוא עדיין נכנס בחלקו האחורי של הרכב אבל בעוצמה פחות חזקה, יצא עם מכות יבשות ושבר בכף היד.
הייתי בהכרה מלאה, ראיתי שאני עומדת להכנס ברכב וראיתי שאני לא הולכת לצאת מזה בחיים, אמרתי לעצמי באותו רגע "אוקיי, פה זה נגמר בשבילי".
עצמתי את העיניים חזק, כיווצתי את כל הגוף ונכנסתי בה במהירות של 60 קמ"ש… הרגשתי חבטות וגלגולים וחיכיתי לבום הגדול כשאני נופלת על האספלט, אבל זה לא הגיע.. לא יודעת למה, אולי אבדתי הכרה לאותה שנייה או שהיה איזה זעזוע מוח, באמת לא יודעת, אני רק זוכרת שפתאום קלטתי שאני חיה ואני שוכבת על האספלט.
ארז רץ אלי, הפך אותי כי שכבתי על הפנים, הוריד לי את הקסדה והמשקפיים ובדק שאני בהכרה. היה ילד בתוך האוטו שצעק ובכה חזק, הבן של הנהגת, ממש מסכן איזה טראומה… התחלתי להרגיש כאבים בכל הגוף והיה לי קשה לדבר, הרגשתי סחרחורת וחולשה.
האמבולנס הגיע תוך פחות מ-10 דק'. הם שאלו אותי מלא שאלות בשביל לראות שאני בהכרה, תוך כדי שהם מזריקים לי מורפיום. תוך פחות מ-2 דק' כבר הייתי מסוממת לגמרי והכאב הפך לנעים. הגעתי לחדר טראומה מפוצצת במורפיום, משם אני כבר זוכרת טשטוש, אבל ידעתי שאני בידיים טובות.
שלחו אותי לכל סוגי הצילומים לוודא פגיעות מכל הסוגים, לבסוף מצאו שלושה שברים – אחד ברגל שמאל בעצם הטיביה, שבר בשלושה חלקים בהומרוס יד ימין, ושבר בסטרנום, עצם החזה. אם שואלים אותי, יצאתי בזול! מרגישה שקיבלתי את החיים שלי במתנה:-)
אחרי 2 ניתוחים ביד וברגל, עם הכנסת פלטה וברגים ואחרי שבוע אשפוז בהדסה עין כרם, אני נמצאת בשיקום בבית, מתניידת על כיסא גלגלים ועושה המון המון פיזותרפיה והידרותרפיה.
בשלישי הזה אני מציינת 4 שבועות מהתאונה, וסה"כ שבועיים של עבודה אינטנסיבית – השיפור הוא מדהים!
תקופת השיקום:
בשבועיים האחרונים אני מגיעה פעמיים בשבוע לפיזותרפיה אצל דוד רזניק, אנחנו עובדים בין שעה לשעתיים בנוסף מגיע פיזותרפיסט מהקופה אלי לבית בין פעמיים לשלוש בשבוע.
אני נכנסת לאימוני בריכה בין ארבע לחמש פעמים בשבוע, מתוכם אימון 1:1 עם אורי סלע. בבריכה, אני עובדת בכל מיני וואריאציות על היד והרגל ובעיקר שוחה חתירה עם יד אחת 🙂
הלו"ז מתחיל להיות מוצף באימונים כמו שאני אוהבת ורגילה. אני מתקשה מאוד להגיע לאימונים וטיפולים, כי אני על כיסא גלגלים וזה מגביל בצורה מעצבנת למדי. למזלי הטוב אני מוקפת במשפחה תומכת וחברים עוטפים וכמובן, אני לא יודעת איך הייתי שורדת את המציאות הקשה הזאת אם לא תום, בן הזוג המדהים שלי שמוכיח לי בכל פעם מחדש איזו ברת מזל אני 🙂
