לפעמים יש שבועות קשים, כאלו שבהם אתה מרגיש שאתה ממש על הפנים ולא מצליח בכלום. לצערי, גם אני עברתי שבוע כזה.
בשבוע שעבר הייתי באימון עם אורי ולאחריו כמעט ולא הצלחתי לסיים את התרגילים וגם מה שהצלחתי היה בקושי רב..
בנוסף לחוסר כח גם כאב לי כל הגוף אחרי כל אימון. זה נורא הציק לי וכבר חששתי שאולי הגעתי לשיא שלי שזה חבל כי שאפתי להרבה יותר, לא שחלמתי אי פעם שכזה מהר אני אגיע לרמה הנוכחית.
אורי תמיד חוזר ואומר שצריך להרפות את הגוף ולא להילחם עם המים, אלא ללטף. תמיד הוא אמר את זה, תמיד הקשבתי והסכמתי, אבל לא לגמרי הצלחתי. כשאני שוחה עם ליז אני רואה לידי את התנועות העדינות, אך ממני הם לא הצליחו לצאת. למרות שחל שיפור הוא לא היה מספק.
בשיעור האחרון, אורי עבד איתי על רפיון בכללי. לא עשינו תירגול של טכניקה וגם לא אימון אירובי. היתה נטו עבודה על רפיון שבסופה שחיתי מאה מטר. אם באימון בקושי הצלחתי לסיים את המאה, בשיעור זה הביא אותי לשיא אישי חדש של 2:29 כשבבריכה האחרונה עשיתי 24 תנועות וסיימתי על דופק 25 (150).
לעולם לא הייתי מבין עד כמה חשוב הרפיון אם לא הייתי חש אותו בעצמי אחרי השיעור.
השבוע, גם באימון היתה עבודה על רפיון וזה בהחלט שינה לי את השבוע. אפילו בלימודים הרגשתי הרבה יותר טוב. היום, כשאני מרגיש לא בעניינים בשיעור, אני הולך לשעה לבריכה וחוזר כמו חדש, מנסיון זה עדיף על ריטלין..
היום בבריכה פגשתי בחור נחמד שכבר מתאמן זמן מה וממש קינאתי בשחייה שלו. הוא שחה ממש יפה ומהר. שוחחנו מעט והוא סיפר לי שהוא עוקב אחרי הבלוג ולדעתו קצב ההתקדמות שלנו ממש מהיר. תמיד נחמד לשמוע מחמאות, אך במקרה זה אני חושש שהמחמאה לא מופנית אלי. היא מופנית לאורי ולכל עולם המים.
עולם המים זה אחד המקומות שאני הכי נהנה ללכת אליהם. לפעמים אני חותך מבילוי מוקדם כי מחר אני צריך לקום בבריכה. ולא סתם לבריכה, אלא לעולם המים. להגיע לשם, לראות בכניסה את כולן מחייכות ואחרי זה להיכנס ולראות שחיינים ברמה גבוהה ליד כאלו שלומדים לשחות שוחים ביחד כשכל אחד שמח לעזור לשני ולפרגן. לראות את אורי מסתובב ואומר "בונז'ור" לכולם. והכי חשוב זה כשאני מגיע לעולם המים אני רואה שאני כבר לא נמצא בשלב שצריך לעבוד איתי על איך מכניסים את הראש למים.
