אחרי שנה וחצי של אימונים, כישלון אחד, שישה שחיינים וחמישה אנשי צוות, משחה קפריסין-ישראל למען ים צלול יצא לדרך.
לפני שנתחיל, חשוב להזכיר את המטרה שלשמה זה קרה. מעבר לשבירת שיא, המטרה היא לשמור על אחד מאוצרות הטבע היפים בעולם, הים! ובפרט הים התיכון.
ככל שעבר הזמן באימונים, הבנו כמה הקשר עם עמותת 'צלול' הוא מדהים, כמה אנחנו אוהבים את הים וכמה חשוב לנו לשמור עליו ולרתום כמה שיותר אנשים כ- "מגני הים".
לפני שאשתף אתכם במערבולת הרגשות שמציפה אותי, אספר קצת על המסע הזה…
לאחר שהניסיון הראשון, באוקטובר שנה שעברה, לא צלח כשהים הכריע אותנו עם סערה, החלטנו ללמוד מהטעות והפכנו את האימונים וכל מה שמסביב ממש ל "הייטק". הכוונה היא שלמדנו את מפת הזרמים, את המסלול, את המהירות, שחינו שנה שלמה ללא חליפות גם בתנאי הים הקשים, התאמנו בגלים גבוהים גם שהגולשים החליטו לא להיכנס למים ועדיין, ככל שזרם לו המשחה, הבנו כמה הים הוא עוצמתי, חזק מאתנו וכמה אנחנו קטנים לעומתו.
אולי בזכות זה ששמרנו עליו וניקינו כל בקבוק שתפסנו בדרך או שקית, הים איפשר לנו לעשות שיא עולם!
ביום הראשון, לאחר ביקור מקסים בבית חב"ד שמאוד ריגש אותנו, התחיל המסע עם 24 שעות שחייה ליד קפריסין מפאפוס ללרנקה (שעה וחצי ברכב). ביום השני נכנסנו ל'קיר' כזה שהאט אותנו וגרם לכך שבמקום 3500 מ' עד 4000 מ' לשעה שחינו 500-900 מ' לשעה.
זה היה זרם נגדי חזק שכמעט גרם לנו להשאר במקום למרות כל מה שאמרו לנו המפות, אבל עשינו את כל החישובים, עודדנו אחד את השני והבנו שאם אנחנו רוצים להירשם בספרי ההיסטוריה אנחנו צריכים להיות מוכנים לשחות כ- 9-10 ימים בים! ברגע הזה אמרנו לים "אוקיי, ניצחת, אנחנו מפסיקים לדבר על הסוף אלא רק על מחר."
אבל… לפני שהגיע מחר, פתאום נשמעה צעקה במים מהשחיין שאני משגיח עליו, צעקה כזאת שגורמת לכל הגוף שלך להצטמרר, כבר הורדתי מהר את המכנס הארוך והייתי מוכן לקפוץ ואז השחיין אמר שהכל בסדר, שרק נשך אותו משהו.
תוך שתי דקות, צעקה עוד יותר גדולה עם מלא השפרצות, היינו בטוחים שיש כריש במים. הלב שלי בתחתונים אבל השחיין ממשיך.
אחרי 20 דקות כשאני עוד בדפיקות לב, דרוך לקפוץ למים עם משקפת ומבין שהמשחה הולך להסתיים לו, שוב הוא מסתכל על הרצפה וממש מאחוריו זנב… לפתע הוא צועק "דולפינים!" ואנחנו קולטים להקה מדהימה של 12 דולפינים ששיחקו, רקדו ושחו איתנו 12 שעות(!). היה כל כך מטורף, שאף אחד לא ישן כל הלילה כי כל רגע מישהו צועק "יואאאאאאא, תראו איך הוא קרוב" וההתרגשות לא הפסיקה. הדולפינים למעשה שמרו עלינו, כי כשיש דולפינים אין כרישים!
ככה המשכנו וביום השלישי עלה קצת הקצב, עדיין 2500 מ' לשעה, אבל כבר היינו אופטימיים. היה לנו מלוח, היו פצעים, הפכנו ל'כוסיות' ובניגוד לפעם הקודמת שבה כולם שמרו את הפחדים אצלם הפעם שיתפנו בפחדים שלנו, עזרנו אחד לשני. אם בהתחלה נתנו כיפים בהחלפה של השחיין, לאט לאט זה היה שיחה ואז חיבוק שנתן לנו כוח ועוצמה לשחות, במיוחד בלילה למרות הגלים והזרמים. הצוות הוא משהו נדיר, אין דברים כאלה, ללא חברים כל כך טובים, בחיים לא היינו מצליחים, אין חשיבות ויתרון לשחיין מהיר או איטי אלא לשחיין שעוזר ושומר על הקבוצה.
ביום האחרון רצינו לשנות את המסלול וקיבלנו במייל אישור מארגון המים הפתוחים הבין לאומי WOWSA שפרגן ובירך אותנו שנצליח ונשבור את השיא וגם הציע אותנו כמועמדים לפרס משחה המים הפתוחים של שנת 2014 (התחרות נערכת בדצמבר בקליפורניה).
אז כן, לאחר שבוע בלי שינה, מעל 400 ק"מ, 380+ ק"מ מאושר, עשינו זאת וברגעים אלה ממש, אנחנו מחכים לאישור רשמי של השיא. אבל ההתרגשות האמיתית הייתה ההפקה וקבלת הפנים שעשו לנו "צלול", עם המשפחות והחברים.
איזה כיף להוריד דמעה ממשהו טוב, משהו שמתאמנים עליו שנה, משהו שחולמים עליו כבר חודשים כל לילה. מאמץ מטורף שלא רק מחייב כושר, סיבולת, התמדה, אלא גם התמודדות עם פחדים וחברות אמיתית.
תודה רבה לכם האוהדים שעזרתם לנו עם תמיכה מדהימה, זה לא טריוויאלי בכלל ואנו מאוד מאוד מעריכים זאת.
התמונות האלה בשבילכם 🙂
שלכם, אורי סלע
